הבלוג של יונתן

[דברי הילה] אחרי לילה נטול שינה, כששירה הצטרפה רשמית למצבת החולים, קמנו לאיטנו והחלטנו לעשות יום רגוע. יונתן ואלון נסעו לעשות כביסה וקניות בעיר הסמוכה, שירה נחה ותומר צפה כל הבוקר בתוכניות בעברית בטאבלט. מבחינתו – יום מושלם! בצהרים יצאתי עם אלון ותומר לסיבוב פרידה מסן סבסטיאן, במטרה לבקר בכל המקומות שלא הגענו אליהם, או כאלו שרצינו עוד טעימה מהם. התחלנו את הסיבוב ממסרק הרוחות – פסל של אדוארדו צ'לידה הנמצא בקצה הטיילת למרגלות הר איגלדו, הסלעים, קצף הגלים והיום השמשי היו תפאורה מושלמת לפסל הדרמטי.
   משם המשכנו "לאן שהאוטו ייקח", ומסתבר שהוא לקח אותנו במעלה הר איגלדו, ולמרות שמלכתחילה לא רשמנו לעצמנו שזו "תצפית חובה" בדיעבד היא אכן כזו. סן סבסטיאן נפרשת לכל אורכה והנוף בלתי נתפש ביופיו. כך חשבה גם קבוצת ישראלים שביקרה שם וקיבלה מהמדריכים רבע שעה הפסקה לפני התכנסות חזרה לאוטובוס. אחד מהם התעניין איך אנחנו מטיילים לבד, בלי שפה. הסברנו שתנועות ידיים, אנגלית, וקצת אונה קפה קון לצ'ה מהווים גם שפה רשמית בספרד. פארק השעשועים למעלה היה סגור לשמחתם הבלתי מוסתרת של המבוגרים בחבורה (אמא ואלון), שלא ממש התענגו על הרעיון שתומר יבלה את אחה"צ בין מכוניות מתנגשות לטרמפולינות. מזל שחנות הגלידה היתה פתוחה.


ירדנו חזרה למטה לעיר העתיקה, שם חנינו באותו חניון בולוורד המרכזי בו חנינו בערב הראשון כאן. היה מאד נעים לשוטט בסמטאות המוכרות למחצה ולגלות אותן מחדש. מצאנו את חנות הפרלינים המהוללת מאתמול וישבנו לקפה אחרון בעיר, עם טארט לימון שהיה לא פחות מאלוהי והבאנו קצת טראפלס לשירה וליונתן.
[יונתן] מחר נעזוב את חבל הבאסקים לכיוון הפירינאים דרך פמפלונה. אנו נפרד בצער רב מהנופים המדהימים, המאכלים הנפלאים והאנשים הנחמדים של חבל ארץ זה – בהחלט אזור שיהיה שווה לשוב אליו בעתיד. מצפים לראות מה יזמנו לנו הפירינאים 🙂

את הבוקר פתחנו בעיירה חטאריה (Getaria) שכבר קצת נכנסה לתרדמת חורף. בעבר היא נודעה בצייד הלווייתנים והיא מתגאה גם בכך שיורד הים הראשון שהקיף את העולם נולד בה ויצא להפלגה זו ממנה. תומר זכה בדגם מוקטן של אנייה הזהה לזו המוצגת בכיכר העיר.

משם המשכנו לזראוץ (Zarautz) בעלת חוף חולי רחב ידיים המהווה גן עדן לגולשים. גם היא כבר מנומנמת למדי ורוב החנויות והמסעדות שלאורך הטיילת כבר נכנסו לתרדמת החורף, אבל עדיין יש היכן לשבת. ערפילי הבוקר כבר התפזרו והשמש זורחת כך שבהחלט נעים. תומר מאושר מהמרחבים ומהאפשרות להתרוצץ ללא הגבלה. הווירוס שלי פחות או יותר נעלם אך נשארתי קצת חלש וכנראה ששירה תפסה אותו במקומי 🙁

  

עצרנו ליד תפריט של קפיטריה להתלבטות ואיש חביב הציע לתומר את הפוסטרס שלו מהמניו דל דיה (תרגום: הקנוח מהתפריט היומי) כך שתומר פתח את הארוחה בטילון שוקולד. היה ברור שהאוכל לא הולך להיות משהו, אבל הישיבה בשמש על הטיילת עם הנוף המרהיב היוותה פיצוי הולם.
מנת ה-gulas y setas (צלופחים ופטריות) הייתה טובה ותומר התלהב ממנה מאוד, מאידך מנת הקלאמרי בדיו (חלב אימו?) לא עשתה חשק. לקינוח זכה תומר בעוד טילון, הפעם פירות יער.
חזרנו לחווה למנוחת צהריים, הפעם סיאסטה אמיתית ואז שוב לסן סבסטיאן לקניות. בזמן שהבנות הסתובבו בזארה, תומר שוב אכל גלידה (הפעם כחולה) ומצאנו דוכן ערמונים – בדיוק התחילה העונה – איזה כיף!

חבל הבאסקים ידוע במאכלים מיוחדים ומגוונים, ואנו שמנו לעצמננו יעד לטעום רבים מהם ככל האפשר. בדרכנו חזרה לטפאס המוצלח מאתמול, נתקלנו בקונדיטוריה המומלצת שרשמנו לעצמנו עוד מהארץ, שמתהדרת בתצוגה יפה. נכנסנו לשאול על עוגיות ה-Izar המומלצות העשויות שקדים. יצאנו עם קופסת פלסטיק בעלת אטימה הרמטית כדי שנוכל ליהנות מהעוגיות מאוחר יותר. אחרי הטפאס קנינו גבינת Idiazabal מקומית העשויה חלב כבשים – משהו להעשיר בו את ארוחת הבוקר 🙂
ועוד קינוחון של טראפל שוקולד מקונדיטוריה נוספת – הולך להיות טעים…

החלטנו שהיום עדיף שאני אנוח קצת ואנסה להחלים. לכן אחרי ארוחת הבוקר המזערית בבית החווה הילה נסעה עם הילדים למוזיאון המדע הסמוך, שם כולם נהנו מאוד ממקום שבו אפשר ואף רצוי לגעת בכל דבר.
  

אחרי מנוחת צהריים נסענו לתוך סן סבסטיאן או דונוסטיה בשפה הבסקית. פתחנו את הסיבוב בגלידה טובה בטעמים מגוונים, למשל After Eight. טיילנו קצת בעיר העתיקה והגענו ל-Constitución Plaza שם נערכו בעבר מלחמות שוורים. הדירות היו בבעלות משפחות אבל העירייה השאירה בבעלותה את המרפסות על מנת להשכירן לצופים במלחמות השוורים ולכן המרפסות מסומנות במספרים מ-1 ועד 147.
העיר העתיקה מלאה חנויות מעניינות. בבוטיק שוקולד מצאנו iPhone דגם שוקולד

הקפנו את אורגוי בטיילת שמעל הים
 
חזרנו אל תוך העיר העתיקה לאכול פינצ'וס, בחרנו מקום באקראי – Portaletas Meson.
מכיוון שהיה מוקדם עדיין לא היה עמוס וזכינו להסברים באנגלית טובה מהמוכרים.
   תומר התלהב מהדגים והזיתים וביקש עוד אחד

תכננו ארוחת בוקר ב-Café Iruña, הרביעי מתוך 5 הברים המומלצים מאתמול, אבל הוא טרם נפתח אז הלכנו לקפה בר בילבאו שלא היה בו מקום אתמול והגענו בדיוק לשעת הפתיחה – 9:30.
אכלנו ארוחת בוקר טיפוסית, קפה, תה, חביתה ספרדית, עוגה וטאפס של בוקר.

דוכני השוק הטיפוסי של יום ראשון בבוקר מתחילים להיפתח בפלאצה נואבה וכוללים ספרים, תקליטים, מטבעות, אבנים, פוסטרים ועוד. זה המקום שבו כל אספן יכול למצוא משהו כלבבו, כולל תומר שמתרגל קנייה מול מוכר דובר ספרדית.

בדרך חזרה למלון נכנסה בתומר רוח שטות וכל דבר הפך למאבק
עשינו צ'ק-אאוט והמשכנו ברגל לכיוון מוזיאון הגוגנהיים של בילבאו בעיצובו של האדריכל פרנק גרי. בדרך נקלענו למרוץ של אלפי רצים: נשים וגברים, זקנים וילדים ואפילו כלבים וכולם בחולצות ורודות עם סמל המאבק בסרטן השד. נקודת הסיום של המרוץ ממש בכניסה למוזיאון.
  
נזכרנו בביקורנו בגוגנהיים בניו-יורק לפני 4 שנים. המבנה מרשים ביותר גם מבפנים וגם מבחוץ וביחס למבנה בניו-יורק הוא ענק. גם חלק מהמיצגים בו ענקיים ורובם מודרניים עד מאוד, כמות התמונות הכוללות די קטנה ורואים שהיא נבחרה בקפידה.
   
החלל הגדול והאווירה הספרדית הרגועה, שלא לדבר על התייחסותם הנהדרת לילדים איפשרו לתומר להתרוצץ ולהוציא אנרגיה גם בתוך המוזיאון מבלי שכולם יסתכלו או יתעצבנו עלינו.
  

לאחר המוזיאון התיישבנו בבית קפה פתוח ליד גן משחקים וכל אחד קיבל את מה שהיה חסר לו.
חזרנו למלון לאסוף את המזוודות ואת הרכב. מפאת חוסר זמן החלטנו לוותר על עצירה ב-San Juan de Gaztelugatxe להליכה רגלית לחצי האי שאמור להיות מרהיב ביופיו, אבל לא פסחנו על עצירה מתבקשת ב-Gernika-Lumo כדי לראות את הגרניקה של פיקאסו שכבר אוזכרה במוזיאון מירו בברצלונה
ואת עץ האלון המאובן המפורסם.
אלון עתיק מאובן               אלון צומח                      אקליפטוס ענק ועתיק         אלון שלנו

משם נסענו לכיוון סן-סבסטיאן, סבלנותו של תומר כבר פקעה ואני כבר הרגשתי די רע עם הווירוס הזה.
רובנו פשוט נסענו אבל מי שנוהגת בגבורה את כל הדרך היא הילה כי אני לא בדיוק כשיר לנהיגה.

הגענו לבית-החווה שלנו Irigoien בפאתי סן-סבסטיאן מותשים למדי והתקבלנו בסבר פנים יפות ובספרדית שוטפת על-ידי בעלת המקום שמיד הזעיקה את כלתה הבריטית ששפעה מידע רלוונטי באנגלית.
2 מתוך חמשת החדרים הקיימים שלנו והשאר ריקים, מה שמשאיר את כל האיזור הציבורי לרשותינו.
הלכנו ברגל לאכול ארוחת ערב בסידריה סמוכה. ערב סוכות היום ובאמת יש סוג של סוכה בחוץ בה יושבים המקומיים ולוגמים סיידר/בירה וכו', אנחנו העדפנו להתיישב בפנים, לאכול קצת ולחזור לחדרים להתמוטטות כללית.

קמנו והתארגנו מוקדם יחסית ונפרדנו מהפרדור, היום השמש זורחת והיעד הסופי שלנו הוא בילבאו.
מכיוון שבדרך לפרדור לא הספקנו לעצור בקומיאס, החלטנו לעשות זאת בדרך חזרה.
בדרך עברנו מעל שפך של נחל לתוך הים – Puente de la Maza
 

נסענו לראות את "אל קפריצ'יו" – בית אחוזה מפואר שגאודי בנה עבור קרוב משפחה עשיר של לופס אי לופס, המרקיז הראשון של קומיאס.
            לאחר מכן נסענו לראות אמנות קצת יותר עתיקה, ככל הנראה העתיקה ביותר באירופה. מחוז קנטבריה ידוע במערות הפריהיסטוריות שבו והמפורסמת שבהן היא אלטמירה, אבל אליה לא ניתן להיכנס. נכון שלצידה יש שחזור נאמן למקור שבו כן ניתן לבקר, אבל הרעיון לבקר בחיקוי מודרני במקום בדבר האמיתי נראה לנו קצת משונה. במקום בחרנו בזוג מערות סמוכות: Cueva de El Castillo ו-Cueva Las Monedas שבהן ניתן להתרשם מקרוב מהדבר האמיתי. הכניסה היא רק עם מדריך ובקבוצות של 14 לכל היותר. במערות יש ממצאים החל מלפני 150,000 שנה וציורי קיר עתיקים בעיקר של חיות וסטנסילים של כפות ידיים. התמונה העתיקה ביותר היא מערכת מורכבת של נקודות אדומות שצוירה לפני 40,800 שנה וכבר אין את מי לשאול מה בדיוק היא מסמלת.
 

המדריכה דוברת ספרדית רהוטה ואנגלית עילגת, אבל עד סוף הסיור כבר ידעה כמה מילים בעברית. בחינניות ובהתלהבות רבות היא לקחה אותנו במורד המערה המתפתלת, והצביעה על כל אחד מהציורים כדי שכולם יבינו בדיוק את קווי המתאר של הביזון, הסוס, וכו'. חלק מהציורים משתמשים בקווי המתאר הטבעיים של הסלע כדי להתוות חלק מגוף החיה.

משם נהיגה של שעה ורבע למלון שלנו בבילבאו Hotel Bilbao Plaza הנמצא ממש בלב העיר על גדת הנהר והליכה קצרה לחדר בריחה Mad Mansion 1 שהוזמן מהארץ. חדר שני שלנו בספרד אחרי הראשון בברצלונה.
זה אחד החדרים שהחבר'ה הספרדים המליצו עליהם. סיפור המסגרת הוא על בית אחוזה עתיק שבו מתגוררת משפחה שמחביאה סוד נורא אותו עלינו לגלות ולהימלט לפני שהם חוזרים. החדר מרובה חידות, מקבילי, ומאד מעניין מבחינת הזרימה שלו. הופתענו מכמות הרמזים הרבה שניתנה לנו גם מבלי שביקשנו כלל. בדיעבד (קיימנו דיון ארוך עם המפעיל) מסתבר שזו שיטה מקובלת בספרד, ומתן הרמזים מהווה מבחינתם חלק בלתי נפרד מההתקדמות בחדר. הקונספט מעט משונה בעינינו, ונראה לנו שאנחנו מעדיפים שיתנו לנו להתמודד בעצמנו עם חידות ולבקש את הרמזים רק אם אנחנו חייבים. מסתבר שגם היוונו עבורו אתגר כי בדרך כלל הוא מקשיב לדיאלוג בין חברי הקבוצה ומעריך את התקדמותם בפתרון החידות אך אצלנו ההקשבה לא עזרה לו הרבה 🙂
כמעט והצלחנו לצאת בזמן, קוד היציאה של הדלת האחרונה ניתן בצורה קצת בעייתית ושגינו בו בספרה אחת. בניגוד לחדר הקודם – בהחלט חדר מומלץ.
הליכה רגלית לכיוון העיר העתיקה תוך מעבר במבחר פינצ'וס ברים (הנוסח הבאסקי לטאפס ברים)
3 מתוך 5 המומלצים בבלוג האוכל באתר תיירות באסקי.
הראשון Gure Toki. מצאנו שולחן בפנים, בחרנו פינצ'וס והמלצר הביא לנו אותם לשולחן עברנו למקום השני המומלץ, Café Bar Bilbao, גם הוא בכיכר העיר, אך לצערנו היה מלא לגמרי וכל השולחנות בחוץ גם היו תפוסים. אולי ננסה אותו שוב מחר. אז המשכנו ל-Irrintzi, מקום ממש נעים ורגוע יחסית גם כשהוא מלא באנשים, שם נהנינו ממבחר פינצ'וס מעולים כולל כאלה שתומר שמח בהם מאוד.
 

ארוחת בוקר וסיום אריזה והסעה מוזמנת מראש לשדה התעופה כדי לדלג צפונה לסנטנדר. טיסה של שעה+ חוסכת 700 ק"מ נהיגה

טיסת פנים חוסכת אמנם ביקורת דרכונים אבל עדיין יש המון שלבים לעבור עד שעולים על המטוס וממריאים. בחלק מהטיסה ה-GPS של ה-iPhone עובד ונחמד לראות איפה אנחנו מחלון ובמפה בו זמנית. תומר ישן להפליא כל הטיסה על הכתף של אמא.

קיבלנו את הרכב שלנו – פז'ו 5008 עם 7 מקומות כדי שיהיה נוח לכולם והתחלנו את הנסיעה לכיוון Picos de Europa.

בדרך עצרנו ב-Santillana del Mar עיירה ציורית ועתיקה שייחודה בבתים מאבן זהובה, אנחנו לקראת סוף עונת התיירות ולכן לא מסתובבים כאן אנשים רבים, אפשרויות האוכל הן מהסוג התיירותי במיוחד.

תומר כבר ממש רוצה למלון ולי כבר ממש כואב הגרון אז אנחנו מחליטים לדלג על Comillas והמבנה El Capricho של גאודי ולנסוע ישר למלון, ככל שעולים בגובה יש יותר ויותר עננים וגשם ועד שאנחנו מגיעים למלון שלנו (תכנון מוקדם זימן לידינו מחיר מציאה (יחסית) ללינה בפראדור, פינוק שהבטחנו לעצמנו בביקור שלנו בספרד לפני 21 שנה) כבר ממש יורד גשם.
הפראדור מקסים ויש לנו שני חדרים גדולים סמוכים אם כי לא מחוברים, מאובזרים ומצוידים היטב. הילה מביאה לי תה מהבר אבל זה לא מספיק לגרון הדואב ואנחנו נוסעים ל-Cangas De Onis למרפאה. הרופאה מאבחנת שלא נדבקתי מתומר וכנראה מדובר רק בווירוס.
המסעדות שבניו עליהן לארוחות ערב Restaurante Casa Pedro Parres ו-El Molin סגורות, אבל ליד השנייה יש בר/מסעדה Vega Redonda שנראה מתאים. מכיוון שמסעדה בו עדיין סגורה אנחנו עושים סיבוב בעיירה אל הגשר הרומי.
במסעדה הזמנו פלטת טעימות של אוכל אסטוריאני, סטייק ענק, עוף על הפלנצ'ה ופבדה שהוא נזיד אסטוריאני עם שעועית ונקניקים. ראינו איך המלצר מוזג סיידר לכוס ממרחק של חצי מטר כדי לייצר את הקצף אבל היינו עייפים מידי מכדי לטעום, צריך להשאיר משהו למחר. כנראה היינו רעבים מאד כי האוכל נעלם במהירות רבה.

אחרי ארוחת בוקר בדירה וקצת מנוחה חיונית בעקבות אתמול, שמנו פעמינו, איך לא, אל בית הקפה הקרוב Cafe Grana Viander, גם הוא מומלץ ועם לוחית במדרכה בפתחו, אבל לצערינו הוא היה סגור אז "נאלצנו" לשוב לקפה של אתמול Escriba, הפעם בהרכב מלא ומתוך כוונה לדגום גם את העוגות 🙂

 
    
קפה מעולה והילדים מבסוטים מהשוקו, והעוגות – פשוט חלום.
אצלנו בארץ יום כיפור ואילו אצל הספרדים יום חג לאומי לזכר הגעתו של קולומבוס לאמריקה. אבל אנחנו בברצלונה, והקטלנים, שאיבדו את עצמאותם לפני כמעט 300 שנה, לא שמחים להיות חלק מספרד אז מבחינתם זה לא ממש חג. מאידך לאומנים ספרדים מנצלים את ההזדמנות להגיע לברצלונה ולהפגין בענק, ובמספר נקודות מרכזיות התחבורה הציבורית משותקת מראש למספר שעות.
אנחנו לא במוקד הפעילות אבל יש נוכחות מוגברת של משטרה ברחובות ולא רק של המשטרה המקומית, אלא של דמויות סמכותיות עם אפודים ושלל כלי נשק, ומעל למרכז הרמבלס מרחף לו מסוק מטרטר.
טפטוף קל לא מפריע לנו ללכת בכיף אל תחנת הפניקולר ולעלות בו לאמצע הר היהודים, בשלב זה כבר יש זרזיף קל ואנחנו נכנסים למוזיאון מירו – סוג של דז'ה וו לביקור שלנו כאן לפני 21 שנה.

 

כשאנחנו יוצאים מהמוזיאון כבר יורד גשם קל ואנחנו עולים לרכבל שיביא אותנו לראש ההר אל המבצר. עכשיו כבר זמן למטריות ומעילי גשם. במהלך הסיור במבצר הגשם הולך ומתגבר עד למבול של ממש ובהדרגה אנחנו מוצאים את עצמנו רטובים למדי.
המבצר מעניין ויש בו מיצגים וממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, האלמנט היהודי משחק תפקיד חשוב בהיסטוריה של המקום – לא במקרה זהו "הר היהודים".
     חזרנו לדירה רטובים והכנו ארוחת צהריים/ערב טובה…

הילה ושירה למופע גיטרות ופלמנקו ב-Palau de la Música Catalana
 
האולם מרשים ומרהיב ביופיו, הריקוד והנגינה היו מעולים, הרקדנים החליפו המון תלבושות, מה שהוסיף מאוד לאווירה. שלושת הגיטרסיטים היו משעשעים ונחמדים, כמובן ניגנו מעולה ובסוף הצטלמו עם מי שרצה.

אחרי ארוחת הבוקר יצאתי יחד עם אלון לבית קפה מומלץ בקרבת מקום, אם תסתכלו על המדרכות בעיר תוכלו להבחין מדי פעם בשילוט המציין שהחנות היא חנות ראויה לציון, כלומר עונה על מספר תנאים שהראשון שבהם הוא שהחנות קיימת לפחות 75 שנה, לבית הקפה Escriba שבחרנו היה כמובן שלט מתאים. האספרסו היה מצוין וגם העוגות שלא טעמנו נראו מזמינות.

התייצבנו לסדנת בישול של אוכל ספרדי. את הסדנה העביר שף בשם סטפנו שהיה דווקא איטלקי. הסדנה נפתחה בביקור בשוק לה בוקריה הסמוך. מסבר שהוא לא רק הגדול ביותר בברצלונה, בקטלוניה ובספרד כולה, אלא אף אחד מ-10 שווקי האוכל הגדולים בעולם.

כשביקרנו בשוק אתמול קנינו מאחד ממוכרי הגבינות גבינה עזת טעם וריח במיוחד בשם "אוף" המוכר הסביר שכשמריחים את הגבינה, אומרים… "אוף" – למי שתוהה – המוכר צדק.

אחרי קניית המצרכים בשוק, חזרנו למטבח וקיבלנו הדרכה מפורטת ביותר על המנות שאותן נכין.
לאחר התדרוך התחלנו בעבודה, שיתוף פעולה מעניין בין שמונה
זרים מרחבי העולם בניצוחו של סטפנו ובליווי יין.
 

גספאצ'ו – מרק קר מחבל אנדלוסיה
   

לחם עם עגבניות – נשמע סתם אבל טעים להפליא כשהמצרכים טובים
  

חביתת תפוחי אדמה ספרדית
   

פאייה פירות ים
      

ולקינוח קרמה קטלנה
   

יצאנו מרוצים ושבעים (ארוחה מפסקת? או שלא?)
בזמן הזה הילה, שירה ותומר טיילו ברמבלס, בנמל, שטו בספינה וביקרו בקניון שבו תומר זכה בארוחה לטעמו.
     

נפגשנו בדירה למנוחת אחר הצהריים ואחר כך יצאנו לחדר הבריחה Barcelocked שהזמנו מהארץ. היה ברור לנו כבר משלב תכנון הטיול שנבקר במהלכו מספר מסוים של חדרי בריחה, בדיוק כפי שעשינו בקפריסין. כל שנותר לנו להחליט לגביו הוא כמה חדרים ואיזה, משימה כיפית בפני עצמה. כפי שמקובל החלטנו להתייעץ בחכמת ההמונים, אבל למרות שקבוצת חדרי הבריחה בישראל בפייסבוק מנתה קרוב ל-20,000 איש בשלב התכנון (ועכשיו כבר יותר), מספר הביקורות על חדרים בברצלונה היה קטן ביותר ועל חדרים בערים אחרות בספרד, הס מלדבר. לכן פניתי לחפש את ההמונים המקומיים, משימה מעניינת בהתחשב בכך שאני אמנם יכול לקרוא ספרדית שוטף, אבל מבין מעט מאוד ממה שאני קורא, אלא אם מדובר באוכל 🙂 בסופו של דבר מצאתי ארבעה צעירים (שתי בנות ושני בנים) הבודקים בצורה מסודרת חדרים בעיקר בצפון ספרד ומתעדים את חוויותיהם באתר לא רע בכלל (אם כי בספרדית).
אז קבלו את Room Escapers עם ביקורות אישיות של הצוות ליותר מ-40 חדרים, ציונים בסקלה של 1-5 עבור 4 קטגוריות: תמה, אווירה, מקוריות ודרגת קושי, ובנוסף דירוג מסכם ב-5 רמות מ"יצירת אמנות", דרך "חובה", "מומלץ", "משעשע" ו"חבל על הכסף".
פניתי אליהם והם התנצלו שהאנגלית שלהם לא מספיק טובה כדי שהאתר יהיה באנגלית אבל התנדבו לעזור לנו בהמלצות. הצגנו את דרישותינו, חדרים ברמת קושי גבוהה אך לא מפחידים, למרות שהזאטוט גיבור אמיתי – לא צריך להגזים, "יצירת אמנות" או "חובה" בלבד, וכמובן כאלה שניתן לעשותם בלי לדעת ספרדית.
די מהר קיבלנו רשימת המלצות וטיפים והבטחה לסייע בכל שרק נבקש.
השלבים הבאים כללו פנייה לחדרים עצמם כדי לוודא שאפשר לבקר עם זאטוט ולהסתדר בלי לדעת ספרדית (למעוניינים, בחלק מהחדרים חובה לדעת ספרדית!), הזמנה ותשלום מראש (ככה מקובל בספרד).
משיקולי נוחות (קרבה למלון :-)) החדר הראשון שבחרנו לעשות (בברצלונה) הוא דווקא חדש יחסית והם טרם ביקרו בו, אך שמעו עליו דברים טובים – Barcelocked. המחיר לארבעה הוא 79 יורו (בקצה העליון של סקלת המחירים במושגים של ספרד).

את החדר מצאנו די בקלות, קיבל את פנינו בחור חביב בשם ג'ורדי שדיבר אנגלית טובה ולא התפלא בכלל שאנחנו מישראל, אנחנו נחשבים כמעצמה בתחום חדרי הבריחה (ספורט לאומי הוא קרא לזה).
השירותים נמצאים בתוך החדר – חידוש מעניין, וגם ניתן ואפילו רצוי להכניס לחדר את התיקים/טלפונים וכו'. התדרוך ברור ולא מעיק, והמטרה שלנו היא לגלות את התוכניות של הסגרדה פמילייה שג'ורג' אורוול גנב מגאודי.

אנחנו קצת התאכזבנו מהחדר, הוא לא זרם לנו טוב. חדר לינארי ברובו (אולי אפילו כולו) מה שעלול לגרום לשעמום אצל חלק מהמשתתפים. לרוע מזלנו לזאטוט נמאס די מהר (עייפות מצטברת) ולכן הוא יצא יחד עם הילה החוצה אז נשארנו שלושה.
בזבזנו זמן על משהו שפתרנו אבל לא הבנו שפתרנו כי קבוצה בבוקר קצת הרסה פריט מסוים ושיטת התקשורת עם המפעיל לא ממש עזרה להתגבר על כך.
הצלחתי לפתוח בעזרת מפתח שמצאנו, משהו שבכלל לא היה רלוונטי ולכן נזקקנו להנחיה איפה כן צריך להשתמש במפתח (ג'ורדי היה מופתע מאוד).
נזקקנו ליותר רמזים ממה שאנחנו רגילים אבל בכל זאת הצלחנו לצאת כשתי דקות לפני הזמן, עצבניים ומתוסכלים יותר ממה שצריכים להיות בסוף חדר ועם חוסר בתחושת סיפוק למרות שהצלחנו במשימה.
רמת האבזור והגימור סבירה, התפאורה לא מדהימה, די חשוך, החידות לא היו קשות במיוחד אבל יש הרבה מהן, בקיצור חדר לא רע אבל גם לא טוב.
ניסינו להיכנס לטאפס בר El Xampanyet (המאוזכר בצלה של הרוח) אבל היה צפוף מדי אז המשכנו לטאפס בר/מסעדה Bilbao Berria שבו הזמנו מקום מהארץ, שוב עברנו ליד הכניסה לעיר העתיקה ותומר זכה בגלידה
  והתיישבנו לארוחת פינצ'וס.
מדובר על שולחנות בר ועליהם מגשים עם תצוגה מרהיבה של מנות קטנות על פרוסות לחם (למעט הקינוחים שהם ללא לחם) ובכל פרוסה שיפוד. לוקחים לצלחת מה שרוצים ומניחים את השיפודים בכלי מרכזי. המחיר זהה לכל שיפוד, אז בסוף סופרים את השיפודים.
התצוגה מרהיבה גם אם זה לא כל כך מתבטא בתמונות ומרוב ששקענו בעניין גם הפסקנו לצלם את אחת החוויות הקולינריות היותר טובות שחווינו אי פעם שלוותה בקנקן סנגריה.
המחיר ל-5 (תומר נהנה מאוד מכריכוני הסלמון המעושן) 75 יורו כולל הכל.