העוגיות המדהימות מאתמול כבר נעלמו כולן ומכיוון שישנה תחושה שבכל זאת היה חסר בהן משהו, עשינו היום שידור חוזר כדי לבדוק מה חסר.
המסקנה הייתה כצפוי, שפשוט חסר ציפוי.
לציפוי שוקולד
להמיס במיקרו 100 גרם שוקולד מריר, כל פעם עוד 30 שניות
מערבבים פנימה חצי כפית שמן קנולה/תירס.
מצפים את העוגיות.
מצפים לאורחים?
אני אוהב קוקוס!
החל מחטיף Bounty וגם את קודמו "קוקולד" (למי שזוכר), גם חמאת קוקוס וחלב קוקוס ואת המיץ מתוך הקוקוס, קוביות קוקוס… וכמובן גם עוגיות קוקוס מכל הסוגים ולכן חג הקוקוס המתקרב משמח אותי.
אבל כבר מספר שנים שאיכות עוגיות הקוקוס שניתן להשיג הולכת ומתדרדרת והטעם של הזיכרון כבר אינו כטעם העוגיות בפועל. כבר רציתי בעבר לעשות מעשה ולשחזר את הטעם אבל השנה החלטתי שהגיע הזמן לפעול.
ראשית חוכמה יש לחפש מתכון. ניתן למצוא באינטרנט שפע של מתכונים אז החלטתי לחקור את הנושא לעומק. אחרי חצי שעה של חיפושים מצאתי שלושה סוגים עיקריים של עוגיות קוקוס:
כאלה ללא בישול שמאפיינים את המימונה
כאלה עם חלמונים ואפייה ארוכה יחסית
את אלה שחיפשתי: חלבונים, סוכר וקוקוס
לסוג השלישי מצאתי אין ספור ואריאציות, עם וניל, עם אבקת וניל, עם אבקת סוכר, עם מלח ואפילו עם שוקולד צ'יפס. גם ביחסים בין הכמויות של שלושת המרכיבים היה שוני רב, טמפרטורות אפייה בין 100 ל-170 מעלות ובקיצור כל העניין נראה לא אמין.
לא חשבתי שחיפוש האנגלית יניב משהו מועיל אז פניתי לספרות הוותיקה -"מהמטבח באהבה"/רותי סירקיס – עמ' 252 -נשיקות קוקוס
המתכון נראה כמו הממוצע של כל המכונים מהאינטרנט אז אפילו ייתכן שהוא ה"אב הקדמון" של כולם.
מצרכים (ל-30 עוגיות)
2 חלבונים
קורט מלח
3/4 כוס סוכר
150 ג' קוקוס (2 כוסות)
ההכנה
1. להקציף היטב את החלבונים עם המלח
2. להוסיף בהדרגה את הסוכר תוך כדי הקצפה
3.לקפל פנימה את הקוקוס
4. להניח בערך כפית גדושה על תבנית משומנת היטב ולאפות 12-15 דקות בתנור שחומם מראש ל-150 מעלות (אם יש שקית זילוף או מזרק עוגיות בעלת פיית כוכב גדולה – עוד יותר טוב)
הטעם
טעם גן-עדן כטעם הזיכרון 🙂
אני מאוד אוהב גבינות, מכל הסוגים (חוץ מקוטג') וגם אוהב גבינות במתכונים (חוץ מעוגות גבינה), ועכשיו בטח יש מי שאומר(ת) "אבל את עוגת הגבינה שלי לא טעמת" – אז נכון, את שלך לא טעמתי, אבל טעמתי מספיק אחרות כדי להבין שעוגות גבינה זה לא בשבילי (גם עוגות דבש לא).
אבל עוגיות גבינה אני כן אוהב, ואפילו פרסמתי פוסט על כאלה בדיוק לפני שנה, אז עכשיו הגיע הזמן לעוד אחד.
והפעם (איך לא) המתכון עוד יותר פשוט, וגם הפעם אלון ממונה על הביצוע.
מצרכים
כוס וחצי קמח
כפית מלח
1/8 כפית פפריקה מתוקה / פלפל אדום (לא חובה)
25 גרם חמאה חתוכה לקוביות קטנות
125 גרם גבינת צ'דר מגוררת דק (או קשקבל)
1/3 כוס מים
הכנה
לערבב את הקמח, המלח והפפריקה בקערה
ללוש פנימה את החמאה בקצות האצבעות
להוסיף את הגבינה וללוש
להוסיף את המים בהדרגה וללוש היטב עד ליצירת בצק אחיד
לחלק את הבצק לשניים או לשלושה חלקים כדי שיהיה נוח לעבוד.
לרדד במערוך, לקפל לשלוש וחוזר חלילה עד להשגת מרקם אחיד לחלוטין.
לרדד דק, דק ולחתוך.
להניח על תבנית (אין צורך לשמן ואין צורך בנייר אפייה ולאפות בחום של 200-225 מעלות למשך כ-5 דקות.
מכיוון שהעוגיות נעלמו תוך פחות מחצי שעה, עשינו שידור חוזר
הפעם במקום קשקבל עזים + פפריקה השתמשנו בצ'דר מרווה
העוגיות מחזיקות מעמד שבוע-שבועיים בקופסה, בתנאי שמחביאים אותה היטב 🙂
כמו בכל אזור תעשייה הכולל מוסכים, בתי מלאכה קטנים, חנויות וסופרמרקטים, ניתן למצוא גם חומוסיות
שהרי העובדים באזור צריכים לאכול. כך גם באזור התעשייה של שילת ליד מודיעין. אבל במה שנראית כמו עוד חומוסיה באור יום מסתתרת (hide) מסעדת בשרים משובחת שמתעוררת לחיים עם רדת החשכה.
Meet & Meat שמה וכפי שמתבקש מהשם התארגנו לפגוש אותה. 
(ברוח הגילוי הנאות, הכותב (אני) היה אורח המסעדה במסגרת מפגש בלוגרים)
אני מודה שהיו לי חששות מסוימים, מסעדת בשרים כשרה? כמה טוב זה כבר יכול להיות?
אנשים שעובדים עם בשר טוב הם בדרך כלל שמחים (זוכרים את סרגי), כך גם בעל המקום גלעד ובנו אלמוג. חיוך לבבי, הרבה צחוק, אהבה אמיתית לבשר ובמקרה הזה גם הבנה כיצד לטפל בו.
הבקר מגיע קפוא מאורוגוואי והמולארד מהונגריה והם כשרים. מה שמייחד את הבשר כאן הוא אופן ההכנה שלו. הבשר עובר עישון בתנור עישון ענק הכולל מגוון תאים בטמפרטורות שונות ויחד עם השימוש בגריל מאפשר יצירה של מנות בשר רכות, נימוחות, עסיסיות וטעימות להפליא.
כהכנה לבשר הגיע סלט ירקות טרי, סוג של צ'ימיצ'ורי וכרוב כבוש עם פלפל חריף
פתחנו באסאדו שהוגש עם תפוחי אדמה בסגנון ל"ג בעומר. יש הרבה דרכים לעשות אסאדו וזה לוקח זמן וכיוון שכך קל לטעות ולבשל אותו פחות מדי ואז הוא סיבי, או לייבש אותו יותר מדי ואז הוא קשה. האסאדו כאן היה פשוט מעולה – רך ביותר, עסיסי וטעים כמו שאסאדו צריך להיות בזכות העצמות והשומן ותוספת העישון והרוזמרין. גם תפוחי האדמה היו טובים אבל הם לא היו העיקר.
לשולחן הוגשו קערות פוייקה קטנות עם תבשיל ירקות שורש ביין, ביינות לירקות השורש התחבאו להן חתיכות אסאדו קטנות ששדרגו את הטעם.
הבא בתור היה חזה עוף מעושן קלות ועסיסי, זה לא אסאדו עשיר טעמים, אבל בשביל חזה עוף זה פאר היצירה, לא ספוג בעודף רטבים המכפרים על ה"אין-טעם" אלא טעם עדין של עוף עם עישון קל.
אחריו הגיע האנטריקוט, היו חלקים שנראו טוב יותר וכאלו שנראו טוב פחות, כך גם בטעם, אבל המשותף לכולם הוא שאחרי המתנה של 5 דקות לפחות הטעם השתפר באופן מורגש. למרות שזה נתח שאני אוהב במיוחד, לדעתי הוא היה פחות מוצלח וגם התמונה שלו יצאה פחות מוצלחת.
דמיינו תמונה של אנטריקוט
בין מנה למנה ממתינים קמעה, נותנים לבשר לשקוע, לוגמים משהו ומדברים, בכל זאת לא רק meat אלא גם meet.
הבא בתור היה חזה מולארד, זה נתח שאני אוהב מאוד, הטיפול בו בעייתי כי הבשר דחוס יחסית וכבר יצא לי להיתקל בחזות מולארד עם טקסטורה של סוליה. כמכלול הוא עתיר שומן אבל השומן הוא בשכבה נפרדת וכשהוא עשוי עם השומן כלפי מעלה, הטעם ניגר לתוך הבשר. חזה המולארד היה מושלם, הבישול האיטי דאג שמחד הוא יהיה עשוי לחלוטין ולא נא, אבל מאידך הוא הפך להיות הכי רך שאפשר. זה עדיין בשר דחוס יחסית אבל ללא ספק המולארד הטוב ביותר שאכלתי אי פעם.
מכיוון שאין לי צפיות גבוהות מקינוחים במקומות כשרים התבדחנו על כך שהבשר האחרון הוא הקינוח. אז לקינוח הגיע פילה בקר. פילה אינו הנתח החביב עלי, הוא אמנם רך מאוד ודל שומן אבל קצת אנמי ועל כן אם כבר פילה אז אני מעדיף באחד הנוסחים הצרפתיים כשהוא טובל ברוטב עשיר.
גלעד הסביר שזה הנתח היחיד שמגיע למסעדה לא מוכשר ומשגיח הכשרות מאשר את השימוש בו מפני שהוא מבושל על אש גלויה. פילה על האש? כן, פילה על האש, נראה מצוין, באמת רך. והטעם? בטעימה עיוורת אני בספק אם מישהו היה מזהה את זה כנתח פילה, עושר הטעמים הזכיר את החלק העדין והפחות שומני מתוך האנטריקוט. הפתעה גדולה.
לקינוח האמיתי (?) הגיעו מספר סוגי פרפה/מקצפת אותם מכינה אשתו של אלמוג – חלבה (טעים) שוקולד ושוקולד עם אגוזים אותם לא טעמתי.
מכיוון שהמקום כשר אז סגור בשיש בערב. גם ביום ראשון סגור לקהל הרחב אבל ניתן להזמין את המקום לאירועים. בימות השבוע מומלץ להזמין מקום אם רוצים תפריט טעימות, גם אם רוצים מנה ספציפית כדאי לוודא קודם שהנתח האהוב עליך לא אזל לאותו הערב.
Meet & Meat מתחרה בהצלחה בכל אחת ממסעדות הבשרים הנחשבות באזורנו.
מומלץ בחום (ובעשן) – רק של הבשר כמובן – המקום עצמו חף מעישון.
הזדמן לי השבוע להגיע לאחד הסופרים היותר גדולים (וגם יותר זולים) שבו מבחר נאה של פירות וירקות.
הצטיידתי כמובן במרכיבים החיוניים למעלפת (כן, כבר עברה שנה מאז), קניתי גזר, קולרבי וקולרבי סגול וגם דייקון אחד ענק.
הדייקון (Daikon) הוא ירק ממשפחת המצליבים, נו באמת? כמה מאיתנו יודעים מהי משפחת המצליבים?
זה נראה כמו גזר ענקי (משפחת הסוככיים), אבל בלבן, וזה בעצם סוג של צנון (שוב משפחת המצליבים).
לא להתבלבל עם "גזר לבן" (Parsnip) שהוא בערך בגודל של גזר (שוב משפחת הסוככיים).
הוא נפוץ מאוד במזרח הרחוק: יפן, קוריאה, סין, וייטנאם… טעמו עדין וניתן לאכול אותו חי, מבושל וכמובן מוחמץ.
אז אחרי שהכנתי צנצנת עם המעלפת, עברתי להחמצת הדייקון והגזר.
כאן בחרתי במתכון החמצה וייטנאמי פשוט עוד יותר, לא רק שהוא אינו דורש בישול, הוא אפילו לא דורש תסיסה והוא מוכן תוך יום אחד!
מצרכים (לצנצנת של ליטר)
400-500 גרם גזר
400-500 גרם דייקון
חצי כוס + 2 כפיות סוכר
כפית מלח
1.25 כוסות חומץ
כוס מים פושרים
ההכנה
קולפים את הירקות וחותכים למקלות בגודל בינוני
שמים את הירקות בקערה גדולה עם 2 כפיות סוכר ועם המלח ומערבבים בידיים מספר דקות עד שהם מתחילים להתרכך וניתן לקפל אותם
מעבירים למסננת ושוטפים היטב במים קרים, דוחסים חזק לתוך הצנצנת.
מערבבים את הסוכר בתוך המים עד שהוא נמס ומוסיפים את החומץ, שופכים את התמיסה מעל הירקות, סוגרים ומכניסים למקרר.
למחרת זה מוכן, הטעם ישתבח עם הזמן והירקות יחזיקו מעמד עד חודש וחצי.
————————————————
מכיוון שדחסתי היטב נשאר לי נוזל החמצה, אז קלפתי קולרבי סגול וקולרבי ירוק, וגם לפת אחת שנשארה מהמעלפת וכמובן גזר בשביל הצבע.
נמאס לי לחתוך עם סכין, אז הכנסתי למעבד מזון לגרור עבה, שמתי בצנצנת ושפכתי מעל את הנוזל שנשאר.
מתאים לליווי של בשר, במיוחד אם הוא שומני מאוד.
גם הולך מצוין עם פרוסת גבינה צהובה בכריך.
ואפשר סתם לנשנש 🙂
במסגרת האפייה ביום שישי, וכהמשך לבדיקת קמח השמרים בפוסטים הקודמים, הפעם בדקתי מתכון מהיר יותר וזאת בזכות היותו:
1. זקוק להתפחה אחת בלבד
2. נאפה לזמן קצר בחום גבוה
בנוסף יש למתכון שני בונוסים
א. אין בו סוכר בכלל
ב. מברישים חלב ולא ביצה
12-16 לחמניות (Dinner Milk Rolls)
675 גרם / 6 כוסות – קמח שמרים
10 ג' / 2 כפיות – מלח
10 ג' / שקית אחת – שמרים (מיותר בזכות קמח השמרים)
25 ג' – חמאה (אפשר ואפילו נוח להמיר ב-25 מ"ל שמן)
450 מ"ל / 1.75 כוסות – חלב פושר (לחמם קצת במיקרו)
מעט חלב להברשה
תוספות לפיזור מעל (שומשום, זעתר, קצח, תימין, גרעיני חמניות)
אופן ההכנה
לנפות את הקמח והמלח לקערה, למעוך פנימה את החמאה (או להוסיף בקלות את השמן)
לערבב פנימה את השמרים (מיותר :-)).
לשפוך לתוך גומה את החלב וללוש עד שנהייה בצק.
ללוש את הבצק על משטח מקומח במשך 10 דקות (או עד שהוא נהייה חלק וגמיש).
ליצור 12-16 צורות (כדורים, קשרים, שמיניות, בייגל וכד') ולהניח על תבנית משומנת קלות.
לכסות ולהתפיח במקום חמים כשעה (או עד להכפלת הנפח) – אפשר בתנור שחומם מראש ל-50 מעלות.
להבריש את הלחמניות בחלב ולפזר מעל תוספות.
לאפות כ-12 דקות בתנור שחומם מראש ל-225 מעלות עד שהלחמניות משחימות.
מכיוון שהן לא מתוקות הן מעולות גם עם גבינות – בדקנו שני סוגי קממבר,
גם עם חמאה וריבה (למשל אשכוליות), ואפשר גם להסתפק רק בתוספת שמעל.
במסגרת המתוקים יש משהו שבאנגלית שמכונה Slice (פרוסה), זו לא בדיוק פרוסת עוגה למרות שפורסים את זה ממשהו שלם, וזו גם לא ממש עוגייה, זה פשוט Slice.
יש לי זיכרונות ממספר סוגים של Slice והחלטתי לנבור במתכונים הישנים של אמא שלי ולנסות לשחזר את הטעם של פעם.
אחד מה-Slice (כן, אני מתכוון להשתמש במילה הזו בכל משפט) שאני זוכר מהילדות שלי קשור בקיפוד, לא סתם קיפוד, אלא קיפוד אוסטרלי.
המצרכים
100 גרם חמאה
100 גרם סוכר (חצי כוס)
2 כפות קוקוס טחון
2 כפות אבקת קקאו
ביצה אחת טרופה
3/4 כוס אגוזי מלך קצוצים
200 גרם ביסקוויטים (פתי בר) שבורים לחתיכות קטנות מאוד
1 כפית שומשום (אופציונלי)
ההכנה
מבשלים את החמאה, הסוכר, הקוקוס והקקאו בסיר קטן כשתי דקות עד שהכל נוזלי.
ממתינים שיתקרר מעט ומוסיפים את הביצה הטרופה.
מוסיפים את שאר המרכיבים ומערבבים היטב.
מהדקים את העיסה היטב לתוך תבנית אינגליש-קייק משומנת (רצוי חד-פעמית).
מצננים במקרר לארבע שעות לפחות ופורסים לפרוסות.
הכנתי, טעמתי וזה יצא כמו שאני זוכר, גם הילדים טעמו והתלהבו, כולם אהבו את הHedgehog Slice (פרוסת קיפוד).
למה קיפוד? לא יודע. מי שיש לו מושג מוזמן לכתוב.
מה נשמע לכם יותר מפתה לטעום ולאכול?
Eggy bread (לחם בייצתי)
או
French toast (טוסט צרפתי)
או שאולי
לחם מטוגן
למרות ששלושתם שמות שונים לאותו מאכל בדיוק, בעיני לפחות הראשון נשמע דוחה, השני נשמע די מפתה ואילו השלישי קצת סתמי.
ואם לשם יש השפעה על הרצון לאכול, אז על אחת כמה וכמה יש השפעה לצורה, ולכן הבוקר עשיתי משהו שלא עשיתי זמן רב על-מנת להפוך את המאכל (הפשוט והטעים) ליותר אטרקטיבי מבחינת המראה שלו.
לקשקש ביצה עם מעט חלב, סוכר וקורטוב מלח
להניח את הלחם בבלילה, להפוך ולהסיר בלילה מיותרת
לטגן בחמאה משני הצדדים
מצוין, עם סוכר-קינמון, ריבות, שוקולד למריחה ועוד כ"יד" הדמיון 🙂
כשחיפשתי את הספר הרביעי שיהפוך את השלושה ב-89 לארבעה ב-99 הרמתי את האישה ששמעה צבעים / קלי ג'ונס.
בגב הספר כתוב:
"אמי יכלה למעשה לשמוע צבעים ולהפך, הצבעים שראתה
יצרו צלילים מסוימים. אני חושבת שזה שיפר את היכולת
שלה להעריך את שניהם, את הציור ואת המוזיקה."
היה כתוב עוד אבל זה היה מספיק בשביל לשכנע אותי, וחוץ מזה בשביל 10 ש"ח, מקסימום פספוס.
אבל שום פספוס לא היה כאן, ספר חדש משנת 2012, כתוב טוב ומתורגם לא רע.
הסיפור העיקרי הוא על האנה, נערה כפרית מגרמניה והוא מתחיל בתחילת המאה ה-20, נמשך בתקופת המלחמה הגדולה וגם מלחמת העולם השנייה. האנה מוצאת את עצמה מעורבת בעולם האמנות והסינסתאזיה שבה היא נגועה (ערבוב חושים) יוצרת אצלה קשר מיוחד בין צבע וצליל.
היא פוגשת במהלך חייה גם את קנדינסקי ואמנים אחרים וגם את היטלר.
הסיפור העיקרי שזור בסיפור מסגרת על לורן או'פארל, "בלשית אמנות" ניו-יורקית שהתמחותה השבת יצירות אמנות שנגנבו על ידי הנאצים. לורן נפגשת עם איזבלה פלטשר, אישה גאה בשנות השמונים לחייה שמגוללת בפני לורן את הסיפור על אימה.
סיפור המסגרת קצת פחות מוצלח לטעמי אבל אט אט נשזרים שני הסיפורים זה בזה עד לסיום המשותף.
בהחלט שווה קריאה!
אחרי ביצוע חובתנו/זכותנו האזרחית השכם בבוקר, החלטנו בספונטניות לעלות לירושלים.
כנראה שהרעיון שלנו לא היה מקורי במיוחד כי כבר במחלף ענבה נתקלנו בפקק שהלך ונעשה חמור יותר לקראת מחלף לטרון והפך לזוועתי באזור מחלף שער הגיא.
קצב ההתקדמות לא חזר להיות כמו בימיי קדם כשעלו לירושלים ברגל שלוש פעמים בשנה, אבל הוא היה בערך כמו קצב המשוריינים ששאריותיהם נחים בצד הדרך.
עד שהגענו לירושלים הגיעה שעת צהריים אז פתחנו בניסיון להסתובב בשוק מחנה יהודה, די מהר הבנו שזו הייתה טעות, הדוכנים אמנם רבים וצבעוניים וגם האוכלוסייה מגוונת
אבל כמויות האנשים הפכו את האפשרות ליהנות מקנייה ו/או צילום ללא רלוונטיות, ולכן החלטנו לשבת לאכול.
בחרנו ב'מורדוך' מוסד ותיק ואותנטי השוכן ברחוב אגריפס 70. נרשמנו וחיכינו קצת בתור עד שהתפנה לנו שולחן.
קצת צפוף, מה שנתן לתומר לעשות בלאגן קטן לא רק בשולחן שלנו אלא גם בשולחן שלידנו 🙂
על הקיר מופיעות הקמעות הממוסגרות – כפי שמתבקש
התפריט בסיסי ופשוט, אבל אנחנו הרי באנו בשביל מרק הקובה ולכן גם ויתרנו על הסלטים הסטנדרטיים לפתיחה והסתפקנו בחתיכות הפיתה המטוגנות ובמלפפונים החמוצים.
מרק קובה חמוסטה מרק קובה סלק
חומוס פסטלים שיפוד כבד עוף עם מג'דרה וסלט
4 מנות טעימות עד מעולות (מרקי הקובה) + 4 בקבוקי שתייה = 151 ש"ח והשירות מצוין
משם נסענו למוזיאון ישראל ולמרות שביום שלישי הכניסה חינם לילדים עד גיל 18, לא נרשמה שם צפיפות, למעשה היה כל כך ריק שאפילו היה מקום בחנייה הקטנה של המוזיאון.
גם בנסיעה חזרה היה עומס בכבישים 🙁
