הבלוג של יונתן

הבוקר שמנו פעמינו לבולצאנו, בעיקר כדי לקנות מזוודה חדשה, שכן המזוודה החדשה שרכשנו בארץ נחבטה "קלות" בטיסה ויצאה מכלל שימוש. שיקולים רבים נלקחו בחשבון ברכישת המזוודה החדשה כיוון שהיא הייתה עתידה להשתתף בפאזל המורכב של הכנסת המזוודות לבגאז' המוגבל של הרכב שלנו – אמנם אלפא רומאו, אבל בעלת בגאז' קטן, בדיוק כמו מה שאומרים על נהגים של מכוניות יוקרה…

בולצאנו היא עיר של ממש, וכשהגענו היא כבר הייתה "מלאה" ושוטרת כיוונה את כל מי שמגיע לתוך מבנה חנייה ענק, כי כל מה שקרוב יותר למרכז כבר מלא עד אפס מקום.
רכשנו מזוודה, ביקרנו ב"חנות המפעל" של Loacker, שוטטנו בשוק המקומי, רכשנו פרמזן ועוד דברים טובים ונהנינו משמש נעימה (ברמת חולצה קצרה).

מכיוון שמוזאון הארכיאולוגיה היה סגור (יום שני), סיימנו את השיטוט ונסענו לעמק Val di Funes השוכן צפונית לעמק שלנו (Val Gardena), ספציפית אל Santa Maddalena, עיירה מנומנמת השוכנת בלב נוף מהמם. חנינו בפאתי העיירה וירדנו אליה בשביל תלול, חצינו גשרון מעל פלג מים והתחלנו לעלות במסלול הרגלי המוביל אל הכנסיה המקומית ובית העלמין הסמוך לה. הכל ירוק, פרות רועות בשלווה, מרחבים פתוחים מכל כיוון, ומעל לכל צופות פסגות גבוהות – כמו ללכת בתוך תמונה. בנקודת התצפית העליונה נתקלנו בעשרות צלמים המחכים בסבלנות (כנראה לשקיעת השמש מעבר להר) על-מנת לשחזר תמונה אייקונית.

מהרגע שהשמש עברה את ההר הטמפרטורה החלה לצנוח במהירות, ולמרות המאמץ הכרוך בהליכה חזרה לעמק, הקור עדיין היה חודר עצמות. חזרנו למכונית ונסענו למלון בעיקולים המפותלים שפחות אטרקטיביים לנהיגה בלילה.

בדרך התקשרנו והזמנו מקום למסעדה שנשמעה נחמד, בין השאר כי מיקומה שלוש דקות הליכה מהמלון. בכל זאת לילה אחרון באיטליה וצריך גם לארוז.

למחרת, בילינו את כל היום במסע הביתה שכלל נסיעה ארוכה ומתישה בדרכים פקוקות וטיסה – לא נרשמו אירועים מיוחדים.

התעוררנו הבוקר למזג אוויר שמשי, מושלם לטיול בהרים. צעדנו את המרחק הקצר לרכבל, למעשה מדובר בשני רכבלים שונים בשם Furnes-Seceda שעולים לרכס Seceda. כאשר יוצאים מדלתות הרכבל השני הנשימה נעתקת מהיופי, מרחבים אינסופיים ופסגות הרים נישאות ופראיות. יצאנו לטיול רגלי אשר מכל פינה בו נגלה נוף שונה (מידע נוסף על המקום). צילמנו כל דבר למרות שברור שהתמונות לא מסוגלות באמת לתפוס את המראות. ההר הגבוה והרוחות מהווים תנאים מושלמים למצנחי רחיפה, והעברנו זמן מה בהתבוננות עליהם במאמציהם להמריא. סיימנו את המסלול בשוקו חם וקפה מול הנוף המשוגע. ירדנו חזרה והחלטנו שלא שבענו מטבע ונוף, אז נסענו למעבר הרים סמוך:

לאחר חצי שעה נסיעה הגענו למעבר ההרים Gardena pass כדי לנצל עד תום את מזג האוויר המושלם.

כשיצאנו מהאוטו גילינו שהשמש משקרת וקפוא מאד בחוץ, אך זה לא הרתיע אותנו מלצאת לסיבוב קצר, לצלם, ולשתות מרק.

חזרנו למלון והתפצלנו. הבנים לברכת השחייה Mar Dolomit ממש ליד המלון, והבנות נשארו לכתוב בבלוג, לקרוא ספר, ולהתקלח בנחת.

ארוחת ערב במסעדת Turonda אשר הומלצה על ידי חברים שהיו ממש כאן באורטיסיי לפני שנתיים. ביסטרו בר שיש בו פיצות מכל הסוגים והמינים, אוירה כייפית, וגם אפשרויות לנמנעים מגלוטן…

גם הבוקר נפתח בביקור במאפייה (אחרת) ובסופר לטובת ארוחת הבוקר והצהרים. ארזנו את הכל ונפרדנו מהדירה שזכתה לתואר "המיקום ההזוי ביותר לתנור בישול".

נסענו כשתי דקות ועצרנו במחלבה האזורית הכוללת מוזיאון עם היסטוריה ומידע על ייצור גבינות ומבט אל אולם הייצור (לא פעיל כי סופ"ש), וכמובן חנות עם מיטב התוצרת.

משם נסענו כחצי שעה לעיר Bruneck בה התקשנו מאוד למצוא חניה, מסתבר שבשבת העיירה החמודה שבמרכזה זורם נהר הופכת לעמוסה הן בתיירים והן במקומיים שנוהרים אל השוק המקומי. אבל לנו היה יעד אחר – הסניף של Il Maso dello Speck שהספקנו להגיע אליו לפני שהוא נסגר למנוחת הצהריים. גם המקום הזה מתהדר בתואר מוזיאון, אך הוא יותר בבחינת היכל של כבוד לשימור בשר. רכשנו קבנוס וגם נקניקיות לארוחת הערב, ומגוון נתחים (speck, coppa, fiocco, salami) לקחת איתנו חזרה לארץ.

הגענו לדירה ב-Ortisei והתקבלנו בסבר פנים יפות כולל המלצה על מסלול טיול קליל שיצאנו אליו בזריזות לפני שיחשיך. 200 מ' מהדירה מגיעים למדרגות נעות שמובילות לרכבל שמחר מתכננים לעלות בו. אבל היום במקום לעלות התחלנו במסלול נפלא בתוך יער עם נחל שזורם בו. גם הגשם שהחל לטפטף לא העכיר את האווירה, ואת השמחה במציאת האומגה השניה בטיול.

חזרנו וארגנו ארוחת ערב חביבה. כמה משחקי קלפים, הכנת תוכניות למחר ולישון.

הבוקר נפתח בביקור במאפיה ובסופר לטובת ארוחת הבוקר והצהרים. נסענו לרכבל הקרוב למקום מגורנו, זה שעולה ל-Monte Elmo. הרכבל וגם ההר יחסית ריקים ממטיילים, בחרנו במסלול למשפחות (משפחות של יעלים כמו שאומרת רביטל ויטלזון). למרות שקר די בהיר והעננים התרוממו בהדרגה וחשפו מראות מרהיבים.

עולים ברכבל לטיול רגלי

במסעדה שבמעלה ההר שתינו שוקו חם ומרק. חזרנו לדירה להתארגנות ולארוחת צהריים, ויצאנו אל Lago di Braies בהרכב חסר.

האגם גדול יותר מהשניים הקודמים בהם ביקרנו. מימיו צלולים יותר וסובבים אותו מטיילים רבים יותר, חלקם אפילו דוברי עברית. אבנים לבנות גולשות במורדות ההר עד לשפת האגם ולעיתים נדמה כי מדובר בשלג. מן הסתם בעוד חודשים ספורים זה יהיה שלג באמת.
מהאגם נסענו לחנות Meatary המומלצת כדי להצטייד לקראת ארוחת שישי. רכשנו סטייקים מיושנים בחמאה ועוד כמה דברים טובים. החנות מספקת ללקוחותיה vending machine למי שזקוק פתאום לבשר בשעות לא שגרתיות.

אחרי ארוחת בוקר עשירה של נקניקים, גבינות, מקושקשת, קורנפלקס וכמובן הסרדינים הכבושים, צעדנו עטופים היטב עם המזוודות עד לתחנת הוואפורטי, משם הפלגנו לכניסה לעיר, עלינו על אוטובוס לכיוון חניון המכוניות וצעדנו קצת ברגל. הכניסה לוונציה והיציאה ממנה לא פשוטות (וגם לא זולות) ודורשות תכנון והיערכות מראש. אבל בניגוד לשיר הידוע ההרים לא היו גבוהים יותר בדרך חזרה – דוקא היציאה היתה מהירה יותר. אולי התרגלנו.
התחלנו לנסוע צפונה בגשם.
יצאנו ממחוז Veneto שאליו משתייכת ונציה ועברנו למחוז הצפוני ביותר באיטליה המורכב משתי נפות Trentino-Alto Adige (באיטלקית), אבל מכיוון שאנחנו מתמקמים בנפה שבה דוברים גרמנית אז אנחנו בעצם בנפת Südtirol. הגשם פסק.

החלטנו לקצר מעט את התכנון המקורי וכיוונו ישר אל Lago di Misurina. בדרך עצרנו בסופר והצטיידנו במזון להיום ולדירה הבאה.
באגם שנמצא בגובה 1,756 מ' היה קר (סביבות 2-4 מעלות) אז התעטפנו היטב והקפנו את האגם בצעידה – שינוי אווירה מרענן מוונציה העמוסה.

משם המשכנו לאגם Dobbiacio שנמצא רק ב-1,200 מ' ונראה גם חביב, ולאחר נסיעה קצרה הגענו לעיירה Dobbiacio או Toblach, פחות מרבע שעה נסיעה מאוסטריה.

בערב קפצנו לאכול במסעדה/פיצריה המקומית Hans.

ונציה בגשם מעט אפורה ומדוכדכת, אבל אנחנו לא. התעטפנו היטב ויצאנו לכיוון המעבורת למוראנו ולבוראנו. בדרך עצרנו בחנות הספרים המשוגעת שבה הספרים מסודרים בגונדולות, אמבטיות ושלל כלי קיבול אחרים. ראינו את הסמטה הצרה ביותר בוונציה, את הבית שמוקף בשלושה כיווני מים ונכנסנו להתפעל ממבואת בית-החולים המקומי ששוכן במבנה עתיק.
לאחר הפלגה של כרבע שעה המעבורת הורידה אותנו במוראנו (אי אמנות הזכוכית) והגשם פסק.

במוראנו ביקרנו במפעל ייצור זכוכית וזכינו בהדגמה קצרה של תהליך ניפוח הזכוכית שתוצריו היו כד בסיסי ופסלון של סוס. משם המשכנו למוזיאון הזכוכית שאמנם אינו גדול במיוחד אבל בהחלט מקיף את כל היסטוריית ייצור הזכוכית בוונציה במאות השנים האחרונות. לא פסחנו על ביקור במספר חנויות לממכר פריטי זכוכית וגם כמובן גלידריה אחת.

משם הפלגנו כחצי שעה לאי בוראנו (אי התחרה), בו כל הבתים חייבים להיות צבעוניים על-פי חוק, כאשר הצבעים נקבעים על-ידי הרשות המקומית. מיד כשירדנו מהמעבורת התחדש הגשם, אז הקפדנו להישאר עטופים היטב בעת אכילת הגלידה השנייה והשלישית להיום. המקום צבעוני וחביב ולמרות הזהות בתעלות ובגשרים, שונה לגמרי מוונציה עצמה.

ניסיון העבר מראה שלמסעדה טובה צריך לחזור, אז חזרנו למסעדה של שלשום. הושיבו אותנו באותו שולחן והמלצרים שמו לב שישבנו גם באותם מקומות. הם לא הצליחו להבין מאיפה אנחנו ואנחנו לא התלהבנו לספר, אבל הם מאוד שמחו לגלות שאנחנו מישראל ואף הציגו בגאווה בקבוקי יין שקיבלו מחברים בישראל.