אחרי הברווז השלם, הגיע תור חזות הברווז. זה אחד המתכונים הכי פשוטים שיש.
בלי השרייה מראש ובלי תבלינים, עישון בשבבים בעלי ניחוח עדין – בשר נטו!
לחמם את המעשנה לטמפרטורה של 100-120 מעלות
להכניס את החזות כשהשומן כלפי מטה, אחרי שעה להפוך
להוציא כשהטמפרטורה הפנימית 68 מעלות (מדיום-וול) – אני מעדיף את הבשר הזה עשוי ולא חי.
סה"כ כשעה וחצי
טעים חם, וטעים קר למחרת, בהנחה שעשיתם כמות גדולה או החבאתם את זה טוב במקרר 🙂
טעים לבד, עם רוטב, כקוביות בסלט וכיד הדימיון הטובה עליכם.
ה"אסאדו" בפעם הקודמת היה כל כך טעים שהיה ביקוש לעוד.
במסגרת סיורי הקצבים שלי באזור השרון עברתי השבוע בנתניה אצל גבריאל חג'ג' בנתניה, אחרי שווידאתי שהפעם גבריאל יהיה – והוא באמת היה.
כבד העוף נראה טרי ביותר אז לקחתי קצת ודגמתי באותו ערב (מטוגן עם בצל) – אנ מקפיד לטגן את הכבד היטב כי אני לא אוהב כבד חי ובכל זאת הכבד היה הרבה יותר רך ממה שאני רגיל – מפתיע לטובה.
יש בקצבייה מגוון סוגי אנטריקוט (לפחות 3) וביקשתי מגבריאל שימליץ על זה עם הטעם העז ביותר, ולאו דווקא הרך ביותר. קיבלתי אנטריקוט עגל, פחות משויש למראה מהסוגים האחרים, אבל לנו חשוב הטעם יותר מאשר הרכות. המחיר בסדר גמור – 135 ש"ח לקילו ונהנינו מאוד מהאנטריקוט בשישי בערב.
אבל כל זה רק הקדמה ל"אסאדו" המעושן.
שדרה של 5 צלעות יפות הוצגה בפני, הבשר נראה מצוין וכך גם השומן, אבל עקב הגודל ומיעוט הסועדים בחרתי לקחת עצם אחת בלבד 1.5 קילו (65 ש"ח לקילו – לא זול).
מרחתי היטב את הנתח בתערובת קייג'ון ושום גרוס והנחתי במקרר ל-36 שעות
הפעלתי את המעשנה החדשה
והחום התייצב על 120, לא טרחתי להוריד אותו כי לנתח עם בישול כל כך ארוך זה גם בסדר.
הכנסתי את הצלע והוספתי לגחלים חתיכת עץ מסקיט מהמשלוח שקיבלתי מברלין.
הריח של העשן שונה מאוד מזה של עצים אחרים, לא "סתם עשן", אלא ממש עשן עם אופי.
אחרי שעה הפכתי את הנתח ושוב הוספתי חתיכת עץ שנייה.
אחרי שעה נוספת, הוצאת את הצלע, עטפתי בנייר קצבים וברדיד אלומניום והכנסתי לתנור שחומם מראש ל-110 מעלות, אחרי 5 שעות בתנור החום הפנימי של הנתח הגיע לסביבות 85 מעלות.
בשלב הזה בני הבית כבר השתגעו מהריח, אבל נותר עוד שלב אחד חשוב.
פתחתי את הרדיד והנייר והשארתי בתנור חשוף לעוד שעה עד שהטמפרטורה הגיעה ל-95.
המראה מדהים
הבשר קריספי בחוץ ורך בפנים, וטעם העשן של המסקיט משתלב מעולה עם טעם הבשר.
כל כך טעים שפשוט אי אפשר להפסיק לנשנש.
אחרי מספר חודשים די אינטנסיביים וטעימים עם המעשנה הקטנה והפשוטה, התחלתי לחשוב ברצינות על המעשנה הבאה שלי. הגדרתי צרכים ומאפיינים שחייבים להיות במעשנה, בדקתי מה יש בשוק, הלכתי לראות מעשנות בפעולה והגעתי למסקנה שבפחות מ-3,000 ש"ח אני לא אמצא את מה שאני מחפש.
מכיוון שזה לא סכום קטן, ומה שיוצא מהמעשנה הקיימת טעים מאוד, החלטתי להמתין בשלב זה.
המבצע של טארגט "משלוח חינם בסוף השבוע" תפס אותי בהפתעה, והחלטתי לבדוק מה יש להם בתחום המעשנות.
מעשנה אחת צדה את עיני, על פניו היא כללה את כל המאפיינים הנחוצים, החיסרון הצפוי היה פח דק יותר ממה שרציתי, אבל היתרון הענק שלה היה המחיר – 199 דולר, ובקיצור עם מיסים ובלי משלוח 860 ש"ח עד הדלת 🙂 לא בדיוק ההזדמנות שאפשר לוותר עליה. לקח 10 ימים והמעשנה הגיעה.
ההרכבה פשוטה – "ילד בן 5 יכול להרכיב אותה" – והילד בן ה-5 באמת עשה חלק לא מבוטל של העבודה.
עוד תמונות מההרכבה
ההפעלה הראשונה, ללא בשר, הייתה מעניינת והמסקנה העיקרית הייתה שאני חייב למצוא פחמים טובים יותר או לעבור לעבוד עם שילוב של פחמים ועץ להשגת זמן עישון ארוך יותר.
חלק ממאפייני המעשנה ממש מעולים – מד-החום, הגישה לתא הבעירה, הידיות.
חלק פחות מדהימים – השליטה על פתחי האוויר לתא הבעירה.
חלק ייבדקו יותר ברצינות בזמן עישון אמיתי.
לחנוכת המעשנה בחרתי בנתחים מוכרים וגם בחדשים. בכל זאת 4 רשתות מרובעות (או 3 אם משתמשים בתחתונה להחזקת מגש עם מים) מכילות הרבה יותר מרשת עגולה אחת.
ברשת העליונה שמתי נתח יפהפה של בייבי ריבס ועל אותה רשת חתיכה נאה של ברוסט עם עור – שניהם טופלו כמו בעבר.
ברשת השנייה, חתיכה קטנה של פיקניה.
ברשת השלישית שני ניסיונות בפסטרמה – חזה הודו
מכל בעלי הכנף שיצא לי לטעום, מיונה פיצפונת ועד יען גדול, תרנול ההודו הוא הכי פחות חביב עלי.
אני מעדיף קציצות בקר על קציצות הודו, שווארמה כבש על שווארמה הודו, חזה ברווז על חזה הודו, ועוף ממולא על הודו ממולא. אבל, לא כולם חושבים כמוני וחוץ מזה, שאני לא אצליח לעשות פסטרמה טעימה?!
למרות שאני לא מחסידי הבריין, מה לעשות? אני משתכנע ממאמרים מדעיים של מומחים, לא היה נראה לי טוב להשאיר את ההודו להתייבש במקרר כמו הפיקניה או הצלעות. מכיוון שההודו לא הוכשר ולא הייתה סכנה של המלחת יתר, השריתי אותו בתמיסת מלח של 4% (תזכורת לעתיד – לנסות 3.5% או אפילו 3%). הוצאתי אחרי בערך 36 שעות וייבשתי היטב. לאחד עשיתי ראב של פפריקה סוכר חום ואבקת בצל (כף מכל אחד) ולשני ראב של כמון, שום גרוס ודבש (כף מכל אחד).
לא במפתיע, מעשנה ריקה ומעשנה עם בשר לא מתנהגות אותו הדבר ולכן בשלב מסויים הוצאתי את תבנית המים כדי לאפשר לטמפרטורה לעלות קצת (תזכורת – למצוא תבנית מים בגודל של חצי מדף).
השתמשתי במדי חום אלחוטיים, סגירת הדלת על כבלים אינה בעייתית והאורך מספיק להנחת הבסיסים המשדרים על כסא.
הפיקניה התחממה הרבה יותר מדי מהר ולמרות שהחום הפנימי היה תקין, המרקם היה קשה. גם זמן נוסף עטוף לא פתר את הבעיה והטעם היה תפל – קורה (תזכורת – לא לקנות פיקניה בקשת טעמים).
את הפסטרמות הוצאתי כשהטמפרטוה הפנימית הגיעה ל-79 מעלות, אחת אחרי שעה ושלושת רבעי ואחת אחרי שעתיים (הנתחים לא היו זהים בגודלם).
יש נתחים שהשימוש במד-חום קריטי עבורם, זה כנראה אחד מהם.
שתי הפסטרמות יצאו טעימות מאוד ודי עסיסיות (תזכורת – לנסות 77 מעלות).
הצלעות והברוסט נעטפו בנייר קצבים ורדיד אלומיניום והוחזרו למעשנה.
הוספת גחלים, ריסון עליית הטמפרטורה באמצעות תבנית המים.
פתיחת האריזות של הצלעות והברוסט
מריחה ברוטב ברביקיו והחזרה לעישון אחרון וקרמול.
לברוסט (חתיכה גדולה) סה"כ 6 שעות ולבייבי ריבס (חתיכה קטנה) סה"כ כ-4.5 שעות.
המוצר המוגמר
בחינה מדוקדקת
אחר-צהריים של כיף 🙂
כיוון שכבר יש לנו את "שעת השיא" (יבשה) – Rush Hour
ואת משחק הצוללות (ים) – Wave Breaker
הסכמתי לקנות עבור הזאטוט את המשחק החדש של Thinkfun
"אבודים בחלל" Lunar Landing ולהשלים את מימד האוויר
כחלק מהשוחד הנדרש בתמורה להסכמתו לקחת חלק בחדר בריחה בובספוג.
שני המשחקים הראשונים אהובים מאוד על הזאטוט והוא מסתדר איתם לא רע בכלל למרות שלפי מה שכתוב עליהם, הם מתאימים לגיל 8 ומעלה. זה לא שהזאטוט שלנו בן ה-5 גאון, בעצם אנחנו חושבים שהוא כן, אבל תמיד כדאי לבדוק מה מתאים לילד הספציפי שלכם ולא להיצמד להנחיות הכלליות המופיעות על-גבי המשחק. הוא מבחינתו יכול להוריד את המשחק מהמדף ולהעסיק את עצמו במשך שעה עד שהוא נזקק לעזרה במשחקונים הקשים יותר.
המשחקים האלה דומים זה לזה אבל גם שונים.
הדמיון הוא בכך שמדובר במשחק לוגיקה לשחקן יחיד, עם לוח משחק קשיח, שחקנים צבעוניים (אחד ראשי – אדום), קלפים להגדרות משחקונים ברמות שונות (כולל פתרונות) וכמות חוקים מצומצמת וברורה.
אבל למרות כל זאת הם שונים זה מזה באסטרטגיה ובצורת החשיבה הנדרשים לפתרון.
להבדיל מהרבה משחקי ילדים אחרים, זה משחק טוב גם לנוער ולגם למבוגרים והוא בעצם משחק לכל החיים ולא משחק שאחרי שהילד עבר גיל מסוים צריך לשבור את הראש למי לתת או לתרום אותו.
90 ש"ח בסטימצקי ומשתתף במבצע "משחק שני ב-50% הנחה", מה שעדיין הופך אותו ליקר יותר מהמחיר בחו"ל (15 דולר), ובתמורה יש הוראות משחק גם בעברית.
אחרי ההתלהבות של הזאטוט מחדר הבריחה בובספוג אתמול, החלטנו לעשות את החדר השני במתחם של אסקייפלנד – התקליט האבוד, שהתמה שלו היא על בוב מארלי (חדר 31). כדברי הזאטוט "אני רוצה עוד חדר בריחה – אבל בלי חושך". הפעם חנינו ליד הכניסה והתקבלנו בשמחה על-ידי הבחורים החביבים המפעילים את המקום.
חוץ משני החדרים הפעילים יש גם משחק מבוך בחשיכה המיועד לקבוצות גדולות יותר והם עובדים במרץ על החדר השלישי שמתוכנן להיפתח בספטמבר.
אחרי תדריך קצר נפתחה בפנינו הכניסה לחדר. החלל הראשון כיפי מאוד ושימח את כולנו, עבדנו ארבעתנו בשיתוף פעולה והגענו לחלל השני. כאן כבר היה לזאטוט קצת פחות כיף ובשלב מסוים הוא ביקש לצאת חזרה לחדר ההמתנה ולצפות בפרקים של בובספוג. הפקדנו אותו בידי הבחורים החביבים והמשכנו בלעדיו. החידות נחמדות ומקוריות והאווירה לאורך כל הדרך בהחלט בהשראת בוב מארלי והמוזיקה שלו.
לא ביקשנו עזרה בכלל וגם לא הציעו לנו – פשוט נתנו לנו לזרום. סיימנו את החדר תוך 50+ דקות אחרי שמצאנו את התקליט האבוד.
יש משהו בעיצוב הנעים ובסגנון בחידות שמייחד את החדרים האלה.
אווירה של כיף שנתמכת על-ידי מפעילים נחמדים.
במקום הנחה של 10% שהובטחה אתמול, לא חויבנו על הזאטוט – מחווה יפה.
לדעתנו החדר ברמת קושי בינונית ומתאים לכמות של 2-5 שחקנים בהתאם למידת הניסיון.
בחדר השלישי אין "בוב" אבל אני מניח שגם הוא יהיה מעניין.
על מעיין הבירה בחיפה שמעתי מזמן, אבל טרם יצא לי לבקר שם.
אני לא מגיע לחיפה לעיתים קרובות ובירה לא מעניינת אותי במיוחד.
אבל מעיין הבירה היא לא רק בירה, היא אוכל מזרח אירופאי בכלל, ורומני בפרט.
לכן חופשה בחיפה, בתוספת תחביב חדש של עישון בשרים וביקור של משפחה מחו"ל הובילו באופן טבעי ביותר לביקור במוסד החיפאי הוותיק.
מעיין הבירה פתוח רק בשני ערבים בשבוע ומומלץ להזמין מקום מספר ימים מראש. מכיוון שביום רביעי לא פתוח בערב, הלכנו על ארוחת צהריים מאוחרת (15:00) בשלב שבו המקום כבר מתחיל להתרוקן ולחשוב על סגירה.
הכניסה מהממת ומזכירה מקומות טובים באירופה. החללים בהמשך מלאי אופי עם קירות מלאים בתמונות, כוסות בירה, כלי נגינה, כתבות מהעיתון ועוד
עיינו בתפריטים ותכננו מה להזמין תוך התייעצות עם המצלרית שגילתה בקיאות מרשימה במנות ועזרה לנו לתכנן כמויות וטעמים להשלמת החוויה הכוללת. בינתיים, שני שולחנות מאחורנו כמו בתמונה של ברויגל, עמלו שתי דודות רומניות על הכנת הקרפלך: מגלגלות בצק, קורצות צורות, ממלאות בתפו"א או בבשר ומייצרות מגשים של קרפלך גדולים ואחידים, בדיוק כמו לפני עשרות שנים.
נתחיל בזה שלא נתקלנו בשום דבר לא טעים (אבל בשום עצמו דווקא נתקלנו :-))
כל האוכל נע בין טוב, טוב מאוד ומדהים.
לשולחן הגיעו "מעורבת" – שלישיית סלטים: חצילים, איקרה וכבד קצוץ
סלט החצילים רווי שום וטעם מעושן עשיר (לא הטעם חרוך/שרוף שמקובל במסעדות מזרחיות רבות, אלא טעם מעושן של ממש)
איקרה לבנה מהזן החמצמץ עם בצל קצוץ מפוזר מעל
אני אישית לא אוהב כבד קצוץ, אבל אלה שאוהבות התמוגגו עד לב השמיים מכבד טעים במרקם יציב.
שלושת הסלטים האלה עבדו נפלא עם פרוסות גדולות של לחם טרי מהסוג הפשוט ביותר.
מרק זנב שור – עשיר בטעמים ומלא בחתיכות ירקות וכמות מכובדת של בשר
קרפלך תפו"א עם בצל מטוגן – 6 קרפלך גדולים שהזכירו לאחת הטועמות את המטעמים של סבתא
קרפלך בשר עם בצל מטוגן – 6 קרפלך גדולים עם מילוי בשר עסיסי וטעים
רוב הקרפלך פשוט נעלמו מהצלחת עוד לפני שהספקתי לצלם 🙂
שניצל עם צ'יפס לילד – שניצל פריך ועסיסי מלווה בקערה לא גדולה של, רגע רגע, סוף סוף אחרי אין ספור מסעדות עם צ'יפס תעשייתי דוחה מסוגים שונים, מקום שמקטין את הכמות אבל מספק את האיכות – צ'יפס אמיתי וטעים תוצרת בית
קלמארי מטוגן – זה כנראה לא המקום להזמין בו פירות ים אבל אנחנו מאמינים בחופש בחירה קולינרי לילדים – מנה בסדר גמור אבל לא בליגה של שאר האוכל
קבב רומני – 4 קבבים גדולים ועסיסיים מבשר (נטול סחוס) שנטחן היטב ולא התפרק בבישול, החזירו את הכבוד האבוד לקבב, בליווי של שום כתוש
קוסטיצה חזיר – מעדן רך, עסיסי ושומני ספוג טעמי עישון עמוקים ולא רק בשכבה החיצונית שלו – לדעתי גולת הכותרת של הארוחה
תבשיל שעועית ובקר – כמה פשוט – ככה טעים
בשלב הזה לא היה לנו מקום אפילו למחשבה על קינוח, רק על מנוחה.
ללא ספק הארוחה הטובה ביותר מסוגה שאי-פעם אכלנו וארוחה מעולה בכל קנה מידה
הסיכום: רק 395 ש"ח ל-6 אנשים + זאטוט שלא היה רעב
מה שבטוח הוא שבפעם הבאה שנגיע לחיפה, נחזור לבקר.
יש עוד כל כך הרבה דברים שלא טעמנו: חמוצים, פסטרמות, נקניקיות, מרק קרפלך, דג מלוח, לשון…
אם כבר מגיעים לחיפה, לא נעשה איזה חדר בריחה?
הבעיה היא שלפני בערך 10 חדרים, בן ה-5 החליט שנמאס לו מהתחביב שלנו ושכשאנחנו הולכים לחדר בריחה, הוא נשאר עם הבייביסיטרית האהובה.
מבחינתו "אתם רוצים ללכת לחדר בריחה בחיפה? אז שמאיה תבוא איתנו לשמור עלי."
מכיוון שלמאיה היו תוכניות אחרות לחופש, בחרנו בחדר בובספוג ועמלנו חודשיים על הכשרת הקרקע לביקור: "נכון שאתה אוהב את בובספוג?"
היו שלבים לאורך התהליך שהילד הסכים, אבל גם שלבים שלא.
ברגע האחרון התגלתה התנגדות עזה שהוכרעה רק באמצעות שוחד (הפרטים שמורים במערכת).
חנינו ברגע שמצאנו חניה ועוד היינו מבסוטים שזה בחינם ואז צעדנו תוך כדי שירת השיר של בובספוג עד לפתח הקומפלקס שם הייתה כמובן חניה (רק פסיכים מהמרכז חונים מיד כשהם רואים מקום פנוי).
התקבלנו בסבר פנים יפות והתיישבנו בחדר ההמתנה לצפות, איך לא, בפרק של בובספוג.
שירותים, שתייה, תדרוך קצר והופ אנחנו נכנסים לחדר על-מנת למצוא את המתכון הסודי שנגנב ואת בובספוג עצמו שנחטף.
העיצוב מקסים ומתאים לגמרי לתוכנית המוכרת, הזאטוט התחיל להתלהב ולקחת חלק פעיל בפתרון החידות. החידות חמודות ולא קשות, אבל למרות שילדים יכולים להיות שותפים מלאים ולעזור, זה לא חדר רק לילדים ובהחלט מתאים גם למבוגרים. ככל שהתקדמנו כך גם גברה השמחה של הילד וכתוצא מכך גם שלנו. סיימנו די מהר, 40+ דקות, אבל צריך לזכור שזה החדר ה-30 שלנו.
חדר ברמת קושי קלה-בינונית שמתאים מאוד גם לילדים קטנים שממש יכולים לקחת בו חלק פעיל.
מסתבר שבימי רביעי יש מבצע (משחקים 4 ומשלמים על 3 – או משהו דומה).
בהחלט שווה ביקור.
מחר ננחת בג'מייקה 😉
הביקור באסיה מוניקה עשה לנו חשק, אז החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה.
מינה טומיי (הכל שקוף ביפנית), בסניף קסטרא בחיפה.
מטבח תאילנדי, ויאטנמי, קוריאני,יפני והודי בכפיפה אחת עם סושי.
מרכיבי המנות ואופן הכנתן גלויים וכך גם המטבח (פחות או יותר).
היה קשה להחליט מה לבחור אז התייעצנו עם המלצר החמוד אלעד, והזמנו את המנות שעליהן הוא המליץ:
2 מנות פתיחה:
גיוזה שיטאקי (יפני)
אגרול ויאטנמי
2 מנות עיקריות (התמונות לא יצאו טוב)
שיטאקי אודון – בקר (יפני)
פאד קונד נודלס – עוף (ויאטנמי)
ומנת ילדים של שניצל עם אורז
הבעיה במסעדה שבה הקונצפט של מה שמוכן מוגש מיד, היא שמנת הילדים עלולה להגיע אחרונה ולגרום לילד בן 5 עוגמת נפש רבה "למה שלי מגיע אחרון!"
גם בן ה-14 לא רווה נחת מהעובדה שהמנות מוגשות לאמצע השולחן ושאין לו צלחת גדולה משלו.
חוץ מזה הכל היה בסדר והאוכל נע בין טעים מאוד למדהים (האגרול).
היינו ממש מלאים (כזכור אכלנו בצהריים בבריסקט), אבל השתכנענו לקחת גם קינוח – סאן רייז – שהגיע מלווה בעוד קינוח על חשבון הבית – סורבה מנגו. הסורבה היה טעים, אבל הסאן רייז לא.
האווירה במסעדה נחמדה והשירות טוב. יודעי דבר מספרים שהסושי משובח – נצטרך לבדוק את זה, כנראה בסניף בתל-אביב.
אחרי שבדקנו את באקארו, הגיע תורה של בריסקט – מסעדת בשרים מעושנים על כביש 4 בואכה חדרה מדרום, במתחם של תחנת דלק. הם מגדירים את עצמם "בר בשר. מעשנת", גם אם נניח שהם התכוונו למעשנה ולא מעשנת, אין בשם הזה שום היגיון, והוא מופיע בפרסומים, על החולצות של העובדים, על התפריט…
התפריט דווקא כן נראה הגיוני, הוא גם כשר למי שזה חשוב לו, אבל לא צמחוני :-). מאידך יש על החולצות סלוגן נחמד Nice to meat you. לך תבין…
הגענו ביום חול בצהריים בדרך צפונה, המקום היה די מלא וניכר כי עבור חלק מהסועדים זו לא הפעם הראשונה שלהם שם.
המלצרית שלנו לא הייתה נחמדה, איפה המלצרים של אסיה מוניקה? אבל שאר המלצרים וגם המארחת דווקא כן. הזמנו מרק מעושן – אם אתם לא ממש ממש רעבים, תיקחו את הקטן כי הגדול – כשמו כן הוא – וכשמניחים לרגע את הכף היא נופלת כולה פנימה. מזל שסלסלות הסכו"ם על השולחן והסכום אינו אישי, אחרת היה יכול מפדח לקרוא למלצרית ולבקש עוד ועוד כפות. במרק היה חוסר משמעותי במלח, אבל זה יותר טוב מעודף מלח – בסה"כ מרק בסדר.
כריך האסאדו היה מצוין, גם הבשר עצמו שהטעם והמרקם שלו דומים מאוד לאסאדו האחרון שעשיתי בעצמי, וגם השילוב של הלחם (המלצרית אמרה שעדיף את הלבן), החמוצים והרטבים היה מוצלח.
כריך הבריסקט היה בסדר, הטעם של הבשר לא היה מדהים והשומן, בניגוד לאסאדו, היה צמיגי ולגמרי לא אכיל.
תוספת הצ'יפס (הדק יחסית) סתמית, שונה מאשר באסיה מוניקה (צ'יפס עבה יותר), אבל עדיין סתמית.
תוספת בטטה ותפו"א מבושלים על מלח הניב תפו"א אדמה עם מתקתקות עדינה שקיבל אצלנו ציון 10 ובטטה עם ציון של בקושי 7. יש דרכים הרבה יותר טובות לטפל בבטטה.
הרטבים טובים, החמוצים בסדר.
קנקן (גדול) של לימונדה רק 20 ש"ח, לא היה לנו מקום לקינוח – אז נצטרך לחזור.
העיצוב של המקום נחמד.
לא יקר בכלל – תמורה טובה לכסף.
אחרי חדר בריחה צריך לאכול ולכן הזמנו מבעוד מועד מקום באסיה מוניקה בהוד השרון, שהופכת בהדרגה למקום עם לא מעט מסעדות ששווה לאכול בהן.
המסעדה מוגדרת כסושי בר וגריל – שילוב בין אסיאתי ואמריקאי, ולמרות הנטייה המובנת לחשוש ממקום שמנסה לרקוד על מספר חתונות, יודעי דבר טענו שאין סיבה לדאגה.
התאחדנו עם חלק מבני המשפחה שלא היו בחדר הבריחה ונכנסנו.
נפתח בזה שהשירות היה מצוין, החל מאדיבות המארח, דרך ההסברים על המנות וכלה בטיפול בבקשות המיוחדות. כל המלצריות והמלצרים נתנו שירות מועיל ועם חיוך אמיתי.
התפריט ברור (אין כמו כתב שחור על רקע לבן) וקיים גם ב-iPad באנגלית – שימושי למי שלא קורא עברית ולילדים שלא קוראים עדיין.
האוכל גם נראה טוב וגם היה טעים, החל מהסושי הזוגי וליחיד
דרך הפאד טאי והמרק
וקערת הפוקה (Poke)
וכלה בהמבורגרים (ילדים, קטן, וגדול עם תוספות) – דווקא צ'יפס היה תעשייתי ולא טעים.
גם גלידת הפסיפלורה (חלק מארוחת הילדים) הייתה טובה.
אוכל טוב באווירה נחמדה ומרווחת (השולחנות לא תקועים אחד בתוך השני – לפחות לא במרפסת הממוזגת שבה ישבנו) – בהחלט מקום ששווה לחזור אליו.
גן השעשועים הגדול שמול פתח המסעדה, שלא לדבר על פארק המים הקטן שצמוד אליו יכולים להיות בונוס בתכנון נכון או מוקש רציני כשרוצים לחזור הביתה, בהתאם לגיל הילדים ומצב הרוח 🙂
