הבלוג של יונתן

אם כבר מגיעים לחיפה, לא נעשה איזה חדר בריחה?
הבעיה היא שלפני בערך 10 חדרים, בן ה-5 החליט שנמאס לו מהתחביב שלנו ושכשאנחנו הולכים לחדר בריחה, הוא נשאר עם הבייביסיטרית האהובה.
מבחינתו "אתם רוצים ללכת לחדר בריחה בחיפה? אז שמאיה תבוא איתנו לשמור עלי."
מכיוון שלמאיה היו תוכניות אחרות לחופש, בחרנו בחדר בובספוג ועמלנו חודשיים על הכשרת הקרקע לביקור: "נכון שאתה אוהב את בובספוג?"
היו שלבים לאורך התהליך שהילד הסכים, אבל גם שלבים שלא.
ברגע האחרון התגלתה התנגדות עזה שהוכרעה רק באמצעות שוחד (הפרטים שמורים במערכת).
חנינו ברגע שמצאנו חניה ועוד היינו מבסוטים שזה בחינם ואז צעדנו תוך כדי שירת השיר של בובספוג עד לפתח הקומפלקס שם הייתה כמובן חניה (רק פסיכים מהמרכז חונים מיד כשהם רואים מקום פנוי).
התקבלנו בסבר פנים יפות והתיישבנו בחדר ההמתנה לצפות, איך לא, בפרק של בובספוג.
שירותים, שתייה, תדרוך קצר והופ אנחנו נכנסים לחדר על-מנת למצוא את המתכון הסודי שנגנב ואת בובספוג עצמו שנחטף.
העיצוב מקסים ומתאים לגמרי לתוכנית המוכרת, הזאטוט התחיל להתלהב ולקחת חלק פעיל בפתרון החידות. החידות חמודות ולא קשות, אבל למרות שילדים יכולים להיות שותפים מלאים ולעזור, זה לא חדר רק לילדים ובהחלט מתאים גם למבוגרים. ככל שהתקדמנו כך גם גברה השמחה של הילד וכתוצא מכך גם שלנו. סיימנו די מהר, 40+ דקות, אבל צריך לזכור שזה החדר ה-30 שלנו.
חדר ברמת קושי קלה-בינונית שמתאים מאוד גם לילדים קטנים שממש יכולים לקחת בו חלק פעיל.
מסתבר שבימי רביעי יש מבצע (משחקים 4 ומשלמים על 3 – או משהו דומה).
בהחלט שווה ביקור.

מחר ננחת בג'מייקה 😉

הביקור באסיה מוניקה עשה לנו חשק, אז החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה.
מינה טומיי (הכל שקוף ביפנית), בסניף קסטרא בחיפה.
מטבח תאילנדי, ויאטנמי, קוריאני,יפני והודי בכפיפה אחת עם סושי.
מרכיבי המנות ואופן הכנתן גלויים וכך גם המטבח (פחות או יותר).

היה קשה להחליט מה לבחור אז התייעצנו עם המלצר החמוד אלעד, והזמנו את המנות שעליהן הוא המליץ:
2 מנות פתיחה:
גיוזה שיטאקי (יפני)
אגרול ויאטנמי

2 מנות עיקריות (התמונות לא יצאו טוב)
שיטאקי אודון – בקר (יפני)
פאד קונד נודלס – עוף (ויאטנמי)
ומנת ילדים של שניצל עם אורז

הבעיה במסעדה שבה הקונצפט של מה שמוכן מוגש מיד, היא שמנת הילדים עלולה להגיע אחרונה ולגרום לילד בן 5 עוגמת נפש רבה "למה שלי מגיע אחרון!"

גם בן ה-14 לא רווה נחת מהעובדה שהמנות מוגשות לאמצע השולחן ושאין לו צלחת גדולה משלו.
חוץ מזה הכל היה בסדר והאוכל נע בין טעים מאוד למדהים (האגרול).
היינו ממש מלאים (כזכור אכלנו בצהריים בבריסקט), אבל השתכנענו לקחת גם קינוח – סאן רייז – שהגיע מלווה בעוד קינוח על חשבון הבית – סורבה מנגו. הסורבה היה טעים, אבל הסאן רייז לא.
האווירה במסעדה נחמדה והשירות טוב. יודעי דבר מספרים שהסושי משובח – נצטרך לבדוק את זה, כנראה בסניף בתל-אביב.

אחרי שבדקנו את באקארו, הגיע תורה של בריסקט – מסעדת בשרים מעושנים על כביש 4 בואכה חדרה מדרום, במתחם של תחנת דלק. הם מגדירים את עצמם "בר בשר. מעשנת", גם אם נניח שהם התכוונו למעשנה ולא מעשנת, אין בשם הזה שום היגיון, והוא מופיע בפרסומים, על החולצות של העובדים, על התפריט…
התפריט דווקא כן נראה הגיוני, הוא גם כשר למי שזה חשוב לו, אבל לא צמחוני :-). מאידך יש על החולצות סלוגן נחמד Nice to meat you. לך תבין…
הגענו ביום חול בצהריים בדרך צפונה, המקום היה די מלא וניכר כי עבור חלק מהסועדים זו לא הפעם הראשונה שלהם שם.
המלצרית שלנו לא הייתה נחמדה, איפה המלצרים של אסיה מוניקה? אבל שאר המלצרים וגם המארחת דווקא כן. הזמנו מרק מעושן – אם אתם לא ממש ממש רעבים, תיקחו את הקטן כי הגדול – כשמו כן הוא –  וכשמניחים לרגע את הכף היא נופלת כולה פנימה. מזל שסלסלות הסכו"ם על השולחן והסכום אינו אישי, אחרת היה יכול מפדח לקרוא למלצרית ולבקש עוד ועוד כפות. במרק היה חוסר משמעותי במלח, אבל זה יותר טוב מעודף מלח – בסה"כ מרק בסדר.

כריך האסאדו היה מצוין, גם הבשר עצמו שהטעם והמרקם שלו דומים מאוד לאסאדו האחרון שעשיתי בעצמי, וגם השילוב של הלחם (המלצרית אמרה שעדיף את הלבן), החמוצים והרטבים היה מוצלח.
  

כריך הבריסקט היה בסדר, הטעם של הבשר לא היה מדהים והשומן, בניגוד לאסאדו, היה צמיגי ולגמרי לא אכיל.

תוספת הצ'יפס (הדק יחסית) סתמית, שונה מאשר באסיה מוניקה (צ'יפס עבה יותר), אבל עדיין סתמית.
תוספת בטטה ותפו"א מבושלים על מלח הניב תפו"א אדמה עם מתקתקות עדינה שקיבל אצלנו ציון 10 ובטטה עם ציון של בקושי 7. יש דרכים הרבה יותר טובות לטפל בבטטה.

הרטבים טובים, החמוצים בסדר.
קנקן (גדול) של לימונדה רק 20 ש"ח, לא היה לנו מקום לקינוח – אז נצטרך לחזור.
העיצוב של המקום נחמד.
לא יקר בכלל – תמורה טובה לכסף.

אחרי חדר בריחה צריך לאכול ולכן הזמנו מבעוד מועד מקום באסיה מוניקה בהוד השרון, שהופכת בהדרגה למקום עם לא מעט מסעדות ששווה לאכול בהן.
המסעדה מוגדרת כסושי בר וגריל – שילוב בין אסיאתי ואמריקאי, ולמרות הנטייה המובנת לחשוש ממקום שמנסה לרקוד על מספר חתונות, יודעי דבר טענו שאין סיבה לדאגה.
התאחדנו עם חלק מבני המשפחה שלא היו בחדר הבריחה ונכנסנו.

נפתח בזה שהשירות היה מצוין, החל מאדיבות המארח, דרך ההסברים על המנות וכלה בטיפול בבקשות המיוחדות. כל המלצריות והמלצרים נתנו שירות מועיל ועם חיוך אמיתי.
התפריט ברור (אין כמו כתב שחור על רקע לבן) וקיים גם ב-iPad באנגלית – שימושי למי שלא קורא עברית ולילדים שלא קוראים עדיין.
האוכל גם נראה טוב וגם היה טעים, החל מהסושי הזוגי וליחיד
 

דרך הפאד טאי והמרק
 

וקערת הפוקה (Poke)

וכלה בהמבורגרים (ילדים, קטן, וגדול עם תוספות) – דווקא צ'יפס היה תעשייתי ולא טעים.
 
גם גלידת הפסיפלורה (חלק מארוחת הילדים) הייתה טובה.

אוכל טוב באווירה נחמדה ומרווחת (השולחנות לא תקועים אחד בתוך השני – לפחות לא במרפסת הממוזגת שבה ישבנו) – בהחלט מקום ששווה לחזור אליו.

גן השעשועים הגדול שמול פתח המסעדה, שלא לדבר על פארק המים הקטן שצמוד אליו יכולים להיות בונוס בתכנון נכון או מוקש רציני כשרוצים לחזור הביתה, בהתאם לגיל הילדים ומצב הרוח 🙂

אחד מחדרי בריחה שהופיע ברשימה שלנו "חדרים שצריך לעשות" הוא אבירי השולחן העגול.
מה שמייחד אותו הוא תוספת של מיני-קווסטים – משימות אישיות סודיות לכל אחד מהשחקנים תוך כדי מהלך החדר. ידענו שהוא חדר ברמת קושי בינונית אבל מוגדר ככיפי ולכן שמרנו אותו למועד שנרצה לקחת אליו שחקנים מתחילים או פחות מנוסים. מכיוון שהמשפחה מחו"ל שאיתה עשינו את החדרים הראשונים שלנו מבקרת עכשיו בארץ, החלטנו שהגיע הזמן (אנחנו עשינו מאז לא מעט חדרים אבל הם לא עשו הרבה). הגענו בהרכב חסר שלנו (ללא שירה החיילת) ובסה"כ חמישה אנשים.
החדר נמצא באזור של מקבץ חדרי בריחה אחרים שיש להם שלטי ענק בכל מקום ודווקא הוא נחבא אל הכלים – מומלץ להוסיף איזה שלט הכוונה קטן.
קיבלנו תדריך משותף, וכל אחד קיבל גם תדריך אישי עבור הקווסט האישי והוכנסנו לחדר.
התפאורה יפה ומתאימה לסיפור, החידות נחמדות וקשורות לתמה.
הכל זרם כמו שצריך, כולל הצעת רמז ממפעילה והסכמה שלנו לקבל אותו, אבל אז דברים התחילו להשתבש. החדר לא הוכן כהלכה ואזור שלא היינו צריכים להגיע אליו עדיין היה פתוח – לא נורא, יכול לקרות. בהמשך נתקלנו בחידה שחלקה נפתר בצורה משונה – יש לנו חשד שגם כאן משהו לא הוכן עד הסוף. בהמשך היו חסרים עוד פריטים אותם המפעילה דחפה לחדר וגם עוד תקלה חמורה (ללא פרטים, כדי לא לגלות פרטים על החדר) שדרשה התערבות משמעותית של המפעילה. לקראת סיום עוד בעיה טכנית מהותית של משהו שלא פעל ויצאנו החוצה (50+ דקות), הסיום קצת אנטי-קלימקס – פשוט נגמר.
קצת התבאסנו משפע התקלות ולשאלה אם אין איזה פיצוי, הציעה המפעילה 10%.
כשהגענו לעשות את החשבון הסופי מסתבר שה-10% נשכחו, כששאלנו היא אמרה "אמרתי שאנסה לתת 10% הנחה, אבל לא הצלחתי". ביקשנו שתנסה שוב ואז היא הצליחה.
הרעיון של המיני-קווסטים מעולה, אבל אחד או שניים מהם קצת סתמיים ואחד מהם ממש ממש מבאס. בסיום החדר, המפעילה לא ממש התייחסה למיני-קווסטים וחבל, כי הם בכל זאת אלמנט משמעותי.
בסה"כ נהנינו, עברו שנתיים מאז שעשינו חדרים ביחד, והחדר כיפי, אבל מפעילה קצת אנמית וההזנחה בהכנת החדר כראוי + התקלה הטכנית העיבו על החוויה הכוללת.
לסיכום: חדר נחמד ברמת קושי בינונית שמתאים מאוד למתחילים, אבל לא ליותר מחמישה מפני שאז אין מיני-קווסטים.

הפעם הקודמת
לא שהניסיון הקודם באסאדו מעושן היה רע, אבל בכל זאת היה נדרש שיפור.

הבשר
המחירים הזולים של יינות ביתן לא בהכרח מבטיחים איכות, אבל הם כן מבטיחים תחלופה גבוהה והימנעות מבשר שעבר זמנו. מכיוון שהמקור של הבשר הוא דבח (פתקית ברורה על כל הנתחים הארוזים) יש גם ערובה לאיכות, לא גורמה, אבל גורמה עולה ביוקר ולא ממש נחוץ לנתח הזה.
הקצב כבר מזהה אותי, שזה גם חשוב (טיפ: מתייחסים אחרת ללקוחות שמבקשים נתחים שלא מופיעים בתצוגה) אז ביקשתי "אסאדו, אבל לא פרוס" (אני יודע שזה "קשתית", אבל העברית של הקצב לא משהו :-)), הוא הלך למקרר, הוציא גוש בשר גדול וניסר ממנו כמה צלעות – גוש של כמעט 4 ק"ג, הוסיף מיוזמתו עוד קצת בשר כדי שאקבל את המבצע (70 ש"ח ל-2 ק"ג).

הסכין
בבית חנכתי את הסכין השנייה מהסט החדש והפרדתי בקלות את הצלעות
התיבול
אני חסיד של תיבול מינימלי לבשר עשיר טעמים, אז קצת תערובת קייג'ון ולמקרר
העשן
שבבי אשור – חופן קטן כל חצי שעה
משך העישון (שעתיים)
שעה על צד אחד
שעה על צד שני
 

המשך בישול (עוד 6 שעות)
עטיפה של כל צלע בנייר קצבים ורדיד אלומיניום ולתנור בחום של 125 מעלות

בחוץ קריספי מהעישון אבל לא יבש, בפנים רך עם טעם מעושן מדהים

אין כמו גלידה לימות הקיץ החמים ובמיוחד גלידה איטלקית. אבל מכיוון שהקיץ אנחנו בארץ ולא באיטליה, נותר לנו להסתפק בהיצע המקומי שהוא גדול למדי.
כבר טעמתי בארץ גלידות טובות ומשובחות באין-ספור טעמים קלאסיים וחדשניים, אבל כנראה שבתחום הזה תמיד אפשר לחדש ואפילו לפתח את הגלידה לדרגת אמנות של ממש.

ארטה – אמנות הגלידה

הגענו בשבת בצהרים יחד עם המשפחה מחו"ל לבדוק את המקום. מעולם לא הייתי בנחלת בנימין בשבת. הרחוב, שבימות השבוע שוקק חיים, כמעט ריק מאנשים והחנויות סגורות, למעט הגלידריה.
התקבלנו בחיוך על-ידי סיסי בעלת הבית, שמנהלת את העסק המשפחתי יחד עם בעלה מרקו ועם אמא שלה. סיסי ומרקו השתלמו באיטליה במיטב המכונים המקצועיים בייצור גלידה וגרניטה כמיטב המסורת בטוסקנה ובסיציליה, על-מנת לייצר כאן גלידות ביתיות ממרכיבים מקומיים ובאופן איטלקי אותנטי.

המשמעות של גלידה בייתית היא שאין בה מוצרים תעשייתיים, כלומר אין בסיס גלידה שמוסיפים לו טעמים. אין מחית תותים, רכז מנגו, תמציות קפה, סירופ שוקולד, צבעים מלאכותיים וכד'.
כל הטעמים שנכנסים לגלידה מיוצרים במקום ורובם ממוצרים מקומיים למעט דברים כמו שוקולד בלגי ופיסטוק איראני. את האגוזים המסוכרים מכינים במקום, את העוגה לגלידת הטירמיסו מכינים במקום, את הקפה מכינים במקום וכן הלאה.
השליטה המלאה במרכיבים מאפשרת מתן מענה לטבעונים ולרגישים ללקטוז/אגוזים/גלוטן/ביצים. באתר של הגלידריה ניתן למצוא רשימת מרכיבים של כל גלידה וגלידה, ובגלידריה עצמה תלויות תמונות של חלק מהמתכונים.

ניתן למצוא בארטה, בין היתר
– גלידות איטלקיות קלאסיות – טיראמיסו, סטרטצ'לה וקרם איטלקי…
– גלידות מיוחדות – לחם וחמאה, אפל שטרודל, אפרסקים ולבנדר…
– גלידות קלאסיות – שוקולד תפוז, פיסטוק, וניל…
– סורבה קלאסי – לימון, מנגו, תות שדה…
– סורבה מיוחד – שקדים, פיסטוק, שוקולד מריר עם מבחר תוספות…
– גרניטה סיציליאנית – שוקולד, קפה, לימון וקמפארי…
ועוד עשרות טעמים נוספים!

תשומת הלב לפרטים ולאיכות הרכיבים מניבה גלידות קלילות שלא יושבות בכבדות בבטן, עם עושר טעמים מופלא. הלימון לא חמוץ מדי והשוקולד לא מתוק מדי, לגלידת התות יש טעם של תות שדה אמיתי ולגלידה עם נענע יש ניחוח של נענע מהגינה ולא של תמצית. כיף גדול.

אז אחרי שטעמנוו קצת מזה וקצת מזה ועוד קצת מזה, כל אחד בחר לו את המועדפים שלו והתיישב לאכול בכיף.

הכניסה למטבח/מפעל היא מתוך הגלידריה והחלונות מזכוכית – אין סודות והכל גלוי 🙂
נכנסתי עם סיסי למטבח, קיבלתי הסבר על על תהליך הייצור, ראיתי את המרכיבים, פגשתי את אמא שלה מכינה את העוגיות לגלידה, ודיברנו על תוכניות לעתיד וטעמים חדשים שהיא רוצה לייצר. יהיה מעניין.

מומלץ ביותר לימות הקיץ ולכל השנה!
נחלת בנימין 11 – כל יום בין השעות 11:00-23:00, בימי חמיש מופעי גז' בשעות 20:00-22:00

הגיע הקיץ ומשפחה מחו"ל הגיעה לביקור, אז למרות שחם בטירוף יוצאים לבלות ולהכיר את הארץ.
על הפעילות הזו דווקא הם סיפרו לנו. הפעילות משווקת לתיירים מחו"ל וכמעט אינה מוכרת למקומיים.
מדובר בהשתתפות בחפירה ארכיאולוגית אמיתית בתל מרשה שבבית גוברין. הפעילות מבוצעת על-ידי המכון לסמינרים ארכיאולוגיים, אבל אל תנסו לחפש אותם בעברית כי לא תמצאו, לכו ישר על הגרסה האנגלית Archaeological Seminars Institute או בפייסבוק – גם באנגלית.

מדובר על פעילות בקבוצות של בערך 20 אנשים במשך 3 שעות, הכוללת:
– הדרכה על התקופה ההלניסטית (לפני 2200-2300 שנה), על האתר ועל מהותה של חפירה ארכיאולוגית
 

– חפירה במערות תת-קרקעיות במיזוג טבעי של בערך 22 מעלות (לעומת 34 מעלות בחוץ) ומציאת שברי חרס, טיח, עצמות (של בעלי חיים) ובמקרים נדירים יותר גם מטבעות או תכשיטים.
 

– ניפוי האדמה שחפרנו למציאת פריטים נוספים – למעשה זה החלק הכי חשוב כי כשאתה נמצא על הקרקע בתוך מערה אתה מפספס הרבה מאוד פריטים

– ביקור וזחילה במערכת מנהרות מוארת בנרות שטרם נחפרה
 
– ביקור במערות שבהן החפירה הסתיימה והן כבר פתוחות לקהל הרחב (בורות מים ומתקני מסיקת זיתים).
– סיכום, חלוקת תעודות והפתעה קטנה (חתיכות חרס שאפשר לקחת הביתה למזכרת כי את מה שמוצאים בחפירה אסור לקחת)

האתר גדול מאוד ויושב בתוך הגן הלאומי בית גוברין בו מומלץ לבקר בלי שום קשר להשתתפות בחפירה – אבל עשו לעצמכם טובה ותבחרו עונה פחות חמה. עד היום נמצאו באתר מעל 5,000 מערות, ונשאר עוד הרבה מה לחפור. כשאנחנו היינו פעלו בו מספר קבוצות במקביל. המדריכים טובים, גם בעלי ידע רב וגם נחמדים ומנוסים בהדרכה. המדריך שלנו נמרוד ידע לעניין גם את הילדים הקטנים יותר ואף התייחס בעברית לתומר (בן 5) שהיה היחיד בקבוצה שלא הבין את ההסברים באנגלית.

הפעילות לא זולה בכלל, אבל שימו לב שהמחירים באתר מתייחסים לתיירים, ישראלים משלמים משמעותית פחות 🙂
ללא קשר למחיר, הפעילות כיפית מאוד לילדים ולמבוגרים בכל הגילאים.
יש משהו בלהוציא מן האדמה פריטים שיד אדם לא נגעה בהם 2300 שנה!

אז אחרי חדר הבריחה, צריך לאכול לא? לכן הזמנו מראש מקום בבאקארו ברביקיו, דקות ספורות מחדר הבריחה. התחביב החדש של עישון בשרים ודגים חשף אותי לקבוצות פייסבוק שלא הכרתי ומסעדות שנשמעות מעניינות מחייבות בדיקה.

הילה שאכלה ארוחת בוקר גדולה הזמינה קרפצ'יו בקר ולחם הבית.
 

הלחם היה מדהים, רך ואוורירי בפנים עם קראסט קשיח אבל דק שלא פוצע את החיך, ובנוסף גם טעים – תענוג. חתיכות הקרפצ'יו היו עגולות ואחידות בגודלן מנתח רזה כך שמדובר בבשר נטו ללא חתיכות לא נעימות שנתקעות בפה, מאידך הטעם של הבשר עדין מאוד.

בעל המסעדה – זוהר, שאיתו יש לי היכרות קצרה ביותר בפייסבוק, פינק אותנו בשקדי טלה שנצרבו בחום גבוה ותובלו במלח גס. סחיטת הלימון מעליהם יצרה מעדן אמיתי.
למנות העסקיות הוזמן המבורגר אחד מדיום-וול שהגיע בדיוק בדרגת העשייה המבוקשת והיה מאוד מאוד טעים, אחד ההמבורגרים הטעימים ביותר שטעמנו בשנים האחרונות (שילוב של אנטריקוט ושפונדרה).
אין ספק שהמסביב של יומנגוס עם הגבינות ושאר התוספות מרשים וטעים ביותר, אבל לב העניין הוא הבשר ואין בכלל מה להשוות.אני הזמנתי פיקניה מתוך צורך להשוות את מה שאני עושה בבית למה שיש בחוץ.
הבשר היה רך מאוד ועשוי כהלכה, אני משער שהוא הושרה מספר ימים בבריין או שבושל בסו-ויד ואולי אפילו שניהם ולאחר מכן קיבל צלייה לסיום.
זו טכניקה שונה ממה שעשיתי עד היום – עישון בלבד שבו הבשר הרבה פחות רך, אבל בעל טעמים עזים יותר.
תוספת תפוח האדמה לא הייתה מוצלחת, אבל תוספת השעועית הירוקה הייתה מצוינת. חלוטה במידה הנכונה כך שלא תהיה קשה מדי ומוקפצת ברוטב בעל טעמי שום עדינים.
מיקס המחמצים לא דיבר אלינו אבל רוטב המיונז-חזרת (אם אינני טועה) המלווה את הבשר היה מעולה – לא חריף מדי ובעל טעם מאוזן.
לסיום הזמנו פצצה אחת של שוקולד בלגי מריר – הנער לא אהב, אבל ההורים שלו בהחלט כן!
התמחור הוגן בהחלט, במיוחד בעסקיות – מקום שבטוח עוד נחזור אליו.