ככה נראה יונתן כשהוא כותב פוסט על הפירינאים ביושבו בפיגרס
[הילה] התחלנו את הבוקר בביקור במוזיאון דאלי. קנינו כרטיסים ערב לפני לשעת הפתיחה – 9:30, די מוקדם במושגים מקומיים. בזריזות בלתי אופיינית היינו מוכנים בשעה 9 בבוקר עם כל מזוודותינו ארוזות למשעי. השארנו את הכל בדירה שממש חולקת קיר עם המוזיאון, והלכנו לשתות קפה של בוקר בבית קפה מומלץ.
עוד לא דאלי אבל כבר "Stairway to אבן" סתם בין הקפה למוזיאון.
כשחזרנו התורים השתרכו להם עד פתח דירתנו (השלט האדום משמאל) ומעבר. מזל שקנינו כרטיסים מראש – זה היה התור הזורם יותר כמובן.
נכנסנו פנימה יחד עם עוד עשרות רבות של אנשים. הבית של הגאון המשוגע עדיין מדהים כמו שזכרנו מהביקור הקודם, והילדים נפגשו עם הטירוף לראשונה – למעט ההכנה שעשינו להם לפני חודש, בתערוכה – "דאלי בנמל" בנמל תל אביב. אבל באמת שאין מה להשוות. עבור תומר הפגישה המחודשת עם הפנים של מיי ווסט המסודרים כריהוט היתה משמחת מאד. בהמלצת חברה שהיתה כאן לפני חודשיים, לא פספסנו את התערוכה בקומה הרביעית שנקראת "עליה" וצוירה לאחר ביקורו בארץ.
להלן מצעד חביבי הקהל: שירה – ציור התקרה.
אלון – ציורי האבנים.
תומר – הפנים של מיי ווסט
יונתן – תמונות התלת מימד
הילה – השפמים
עוד כמה חביבים
לדאלי לא הייתה בעיית חנייה…
הכרטיס כלל גם כניסה לתערוכת התכשיטים שדאלי יצר, בבניין הסמוך, שהיתה מרהיבה ביותר.
אספנו את חפצינו והפלגנו לנסיעה האחרונה שלנו באוטו לכיוון ברצלונה. ויתרנו על מוזיאון הצעצועים, וגם על אגם באניולס – ראינו הרבה אגמים בפירינאים ומאד רצינו להגיע כבר לעיר הנהדרת שבה בילינו בתחילת הטיול. רגע לפני, עצרנו בהיפר גדול לקנות מזוודה ועוד מיני זוטות. בכלל זה כיף לשוטט בסופר בארץ אחרת, לראות את ההבדלים והדמיון ולהתענג על המבחר. תומר בחר מתנה לבילי כלבנו שמתענג כרגע בפנסיון (כך אנו מקווים).
הכניסה לברצלונה עם הרכב היתה פשוט מזעזעת. המלצה מרכזית מהיום – בשום מקרה, לשום מטרה ומשום סיבה שהיא לא להיכנס לברצלונה עם רכב, אלא אם כן מובטחת לכם חניה. החל בהמתנה בת 50 דקות עד לקבלת המפתח לדירה (יונתן במשרד, אני ממתינה עם הילדים באוטו, לדעתי הפקח שהסתובב סביבנו עד שהחלטתי לזוז משם עשה יותר מסתם להסתובב…). בהמשך ניווט אינסופי עד שהגענו קרוב לדירה ופגשנו שם את יונתן שהגיע בינתיים ברגל – רק על מנת לגלות שאין אפילו איפה לעצור להוריד את המזוודות, לא כל שכן לחנות. ככה זה כשבוחרים דירה בלב של הלב, צמוד לפלאו דה לה מוזיקה. טוב, עצרנו בכל זאת, תוך חסימה אלגנטית של נתיב התחבורה הציבורית, ואני המשכתי לבד לחיפוש חסר תוחלת אחרי חניה במעגלים הולכים ומתרחבים, עד שה-GPS התייאש והפסיק לנווט כליל. מצאתי את דרכי חזרה לאיזור הדירה בניווט חופשי בשטח והרבה מזל, ויונתן עם שירה לקחו את האוטו למלא דלק ולהחזיר לחברת ההשכרה יום מוקדם מידי (גם לא משימה פשוטה במיוחד), רק תיקחו אותו כבר מאיתנו!
חזרה בדירה, מבשלים ארוחת ערב מהמצרכים שקנינו בהיפר בצהריים (סוג של ראיית הנולד – לא היה לאף אחד כוח לצאת לאכול בחוץ). בבוקר, כשעוד היינו צעירים ותמימים, חשבנו שאם אנחנו בארבע בברצלונה עוד נספיק לבקר במוזיאון פיקאסו או משהו.