נפרדנו מהנוף עוצר הנשימה של מקום הלינה האחרון, ועצרנו בנקודה הראשונה – הטרמפולינה המקומית, הוצאת אנרגיה לפני נסיעה של שעתיים וחצי.
מפל Detifoss הוא הגדול ביותר באירופה מבחינת ספיקת המים שלו. עד שמתקרבים אליו בשביל לא מבחינים עד כמה הוא עצום.
העצירה הבאה היא ב-Hljodaklettar, מסלול בקניון שיש בו תצורות נוף משונות שנוצרו על ידי הלבה. מערות וקירות עם משושים ששמות את נחל המשושים בכיס הקטן.
משם נסענו עוד כחצי שעה והתקרבנו מאד לאגם Myvatn. יציאה אקראית מהאוטו על מנת להחליף נהגים הובילה לכך שהותקפנו על ידי ענני ברחשים בלתי נסבלים. מי שצחקה בארץ על קניית רשתות לראש נאלצה לאכול את הכובע. וגם כמה ברחשים כי לצערנו הרשתות ארוזות בבטחה במעמקי המזוודה הכי לא נגישה. אבל מחר בטוח נשמח על קיומן. הגענו לאתר Hverir שנראה כאילו אלוהים החליט לא לסיים פה את העבודה, השאיר לאחר כך ושכח לחזור. בכל מקום האדמה מבעבעת ורותחת, בוץ אפור ואדמה בכל צבעי המינרליים. וריח הגופרית המסריח מוסיף לאווירה שנראית כאילו סוף העולם הגיע, או שעדיין לא התחיל.
נסענו ל-Grjótagjá שעל פי התמונות היה נראה מקום יפהפה אבל בפועל נגמרו המים במערה ואין באמת מה לראות. לכן חזרנו במהירות לאוטו (בניסיון לברוח מהברחשים) ונסענו למסעדה Vogafjos farm שמרוחקת רק חמש דקות משם. מדובר בחווה חקלאית שיש בה רפת ודיר כבשים, ופתחו בה מסעדה על טהרת ה-farm to table. צריך לומר שהקיר השקוף לרפת העגלים לא מוסיף חן לארוחה כמו שניתן היה לחשוב. אבל האוכל מעולה בכל קנה מידה. התפריט מצומצם אז הזמנו אחד (כמעט) מכל דבר, והכל מיוחד וטעים מאד.
אחרי הארוחה נסענו עוד כחמישים דקות למקום הלינה הבא, חווה שממוקמת מעט רחוק יותר מהאגם, אבל אפילו בשעת ערב מאוחרת זו ניתן לראות שהנוף מסביב ירוק, למרגלות הר וסוסים רועים ממש בקרבת הבית שלנו. ככה זה נראה למחרת בבוקר.
