הבלוג של יונתן

בשנה שעברה, בעקבות הפרסום הרב, ובמסגרת המענה לשאלה "מה עוד אפשר לעשות בחופש?", הצפנו לחיפה לתערוכת הרובוטים במדעטק. האמת שהיה קצת מאכזב, חוץ מהתורים הארוכים והצפיפות האיומה, התערוכה הייתה בסדר, אבל לא הרבה יותר מזה.
עברה לה כמעט שנה ושמנו לב כי כמעט ולא השתמשנו במינוי השנתי שעשינו ומכיוון שהשאלה "מה עוד אפשר לעשות בחופש?" רלוונטית כל שנה, שוב שמנו פעמינו לחיפה. הפעם התערוכה היא Sports Science אבל הפרסום הרבה יותר מינורי.
הפעם התחלנו בסיבוב במוזיאון עצמו, לשמחתנו לא היה צפוף כלל.
ישנה תערוכה קטנה אבל מרגשת לזכרו של אילן רמון, כולל שיירים של חפצים שהיו איתו במעבורת.

רק אפר ואבק

חלק גדול מהתערוכות הקבועות הן אינטראקטיביות כך שניתן לגעת בהם וליהנות משלל חוויות.
               
בשעה היעודה פנינו לתצוגה העיקרית, הספורט. בניגוד לשנה שעברה, לא היה צריך לחכות בתור כדי להיכנס, אבל מהרגע שנכנסנו הסתבר שצפוף בדיוק כמו בשנה הקודמת, הריח שנוצר שדוחסים כל כך הרבה אנשים ביחד מזכיר באמת אספקטים של ספורט, אבל אני לא בטוח שלכך התכוונו המארגנים.

עזרה בהדגמה

דיוקן עצמי 

ללכת אחורה בעיניים עצומות

הצוות כולו אדיב, מהשומרים, דרך הקופאים, הסדרנים והמדריכים, אבל הצפיפות יצרה תחושה של החמצה, תרתי משמע. אחרי הספורט חזרנו לתצוגות הקבועות, יש שפע רב המתאים לכל הגילאים.

?מיטת נוער חדשה

רק לא לאבד את הראש

סיכום: 2 ילדים מרוצים מאוד, הורה אחד קצת פחות – בסה"כ מומלץ.

לעיתים כשאתה פותח ספר ומתחיל לקרוא בו, זה מכה בך מיד, הידיעה שזה לא עוד ספר באחת התבניות הידועות, ספר שניתן לקטלג בקלות כמתח, רומן, פנטזיה וכו', אלא משהו אחר. כזהו "קרע" של סיימון לליק.

הספר נפתח במונולוג שחיש קל מתברר שהוא בעצם צד אחד של דיאלוג, או ליתר דיוק תשובות של נער לשאלותיה של שוטרת. שלב אחרי שלב נפרשת לפנינו תמונה של חיי בית-ספר בלונדון, קרים ומנוכרים.

שוטרת צעירה בשם לוסיה מקבלת תיק חקירה של מורה נעים הליכות שללא סיבה וללא התראה מוקדמת (לפחות כך נראה מלכתחילה) ירה למוות במספר תלמידים בזמן אסיפה בבית הספר.
שלב אחר שלב נפרסת בפנינו חקירתה של לוסיה שאינה מוכנה להניח לאף אחד למנוע ממנה לרדת לשורש העניין.

למרות שהסיפורים אינם דומים, הזכיר לי הספר את "במעלה המדרגות היורדות" של בל קאופמן (נכדתו של שלום עליכם). בשניהם העלילה סובבת סביב בית-ספר, שבו הדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים, סגנון הכתיבה בשניהם הוא אפיסטולרי – כלומר עולה מתוך מכתבים או מסמכים – ולאו דווקא נרטיב רגיל.

פתחתי את "במעלה המדרגות היורדות" כדי לעיין בו וחיש קל שקעתי בספר המצחיק עד טירוף, רלוונטי להיום בדיוק כפי שהיה כשקראתי אותו לפני 20-30 שנה, אגב הוא נכתב בשנת 1964 כך שזה די מדהים.
"קרע" להבדיל, אינו משעשע כלל, אם כבר הוא די מצמרר, מעורר מחשבות נוגות על העולם בו אנו חיים ועל מה שמתרחש ו/או יכול להתרחב בין כתלי בית הספר.

איכות הכתיבה אינה אחידה, לטעמי המונולוגים של הנחקרים טובים יותר משאר חלקי הסיפור.
להפתעתי זהו הרומן הראשון של סיימון לליק, אם כי יש לו עבר של עבודה עיתונאית.
המתרגם, אורי שגיא, קיבל לידיו משימה לא קלה. להעביר סגנון דיבור צעיר ועכשווי משפה לשפה אינו דבר קל והוא עמד במשימה בכבוד.

מעורר מחשבה ומומלץ לקריאה.

הרגע שבו המשפחה שלך רוצה לפגוש את החברה החדשה לארוחה היווה את הבסיס לאין ספור סיפורים, מערכונים, תוכניות טלוויזיה ובדיחות.
אז מכיוון שהכרתי לאחרונה חברה חדשה, המשפחה ביקשה להזמין אותה לארוחה.
בהתחשב בנפשות הפועלות, החלטתי שעדיף שאנחנו נאכל אצל דוריס, וקפצנו אליה בהפתעה אתמול לצהריים.

לו הייתה זו חברה בשר ודם, זה בהחלט היה יכול להיות מתכון לפרק היסטרי בסיטקום, אבל מכיוון שמדובר בעיקר בבשר, לא נשפך דם. דוריס קיבלה אותנו יפה.

ברקע שוב מוסיקת ג'ז טובה, זמרת מהאסכולה הישנה שלא הצלחתי לזהות ולאחריה הסוויטה לחליל ושלישיית פסנתר ג'ז בביצוע ז'אן פייר רמפל וקלוד בולינג.

הסלטים לפתיחה היו קצת שונים מהפעם הקודמת, נוספו גלילות חצילים במילוי גבינה (מצוינים) וסלט פטוש שלא נראה כמו פטוש אבל היה טעים מאוד. השף היה מאוד קל על ההדק עם הצ'ילי והפלפל החריף, מה שפגם ביכולתנו ליהנות מחלק מהסלטים. החציל בטחינה עדיין מצוין.

הפעם החלטתי שצריך ללכת על הדבר עצמו והזמנתי טי-בון בקר, הכי מדיום שאפשר מבלי להרוס אותו. הוא הגיע על מחבת לוהטת עם תיבול עדין של קצת מלח ופלפל שחור. הפילה היה רך ונימוח עם מתיקות קלה והסינטה הייתה עסיסית במידה עם טעם בשרי עז. מומלץ ביותר.

זוגתי בחרה בשיפודי אנטרקוט שהיו מוצלחים גם הם.

…

עוד נאכלו בשולחן: רביולי בטטה ברוטב אלפרדו שהיה גם הוא מוצלח (דוריס טובה לא רק בבשר) והמבורגר לילדים בליווי וצ'יפס שבהחלט השביעו את רצון הילד ואת בלוטות הטעם שלו.

למרות הפצרותיה של דוריס לא מצאנו מקום לקינוח כלשהו אבל הפעם הכנתי מראש צידנית ועל כן צפויה לנו הערב חוויה של אנטריקוט, טי-בון טלה וצ'וריסוס 🙂

לסיכום המפגש – דוריס התקבלה כבת משפחה

בעקבות התוכנית האחרונה של מאסטר שף הבן שלי (אוטוטו בן 9) החליט שהוא רוצה עוגת קונקורד ליום-ההולדת, אבל מכיוון שמדובר על עוד למעלה מחודש, ובגיל הזה קצת קשה לדחות סיפוקים, אז הוא התפשר על "מחר מכינים קונקורד".

למחרת ניסיתי לנהל שיחה רצינית על הנושא:
אני: אתה מכיר את הביטוי "לקפוץ מעל הפופיק"?
אלון: לא
אני: תחשוב באיזה גובה נמצא הפופיק. אפשר לקפוץ מעליו?
אלון: לא, כי כשאתה קופץ גם הפופיק קופץ איתך
אני: ואת הגובה שבו הוא היה קודם אתה יכול לעבור בקפיצה?
אלון (תוך כדי קפיצה): כנראה שלא
אני: אז הבנת את הרעיון, בוא נתחיל ממשהו קצת פחות מסובך
אלון: טוב, אבל לא פשוט מדי

פתחנו את סודות מתוקים של קארין גורן, עברנו על כל המתכונים והתפשרנו על כיפות מוס שוקולד אישיות, הכנו רשימת קניות ונסענו לסופר.

זה היה אתמול, והבוקר התחלנו בביצוע.
שלב א' הסתיים בהצלחה ומכיוון שאין לנו "תבנית סיליקון עם שקעי כיפה בנפח 1/2 כוס" המוסים במקפיא בתוך תבנית סיליקון עם צורות אחרות.
ההנחיה "מעבירים למקפיא ל-4 שעות לפחות (עדיף למשך הלילה)" מתורגמת ל-"אבל 4 שעות במקפיא זה מספיק, נכון?"

הצלחנו להמתין אפילו 7 שעות ואז חילצנו את המוסים מהתבנית, הם יצאו בקלות אבל לא באופן חלק. משום מה המוס נדבק לסיליקון.
גם הצורה התבררה כבעייתית מבחינת מזיגת השוקולד (היה צפוי). מאידך העיטור בשוקולד לבן עבד מצוין.

דרגת קושי: בינונית-קשה
זמן נטו: עד שעתיים
זמן ברוטו: יום עבודה
טעם: גן עדן

תוכננה עבורי השבוע פגישת עבודה בתל-אביב, מכיוון שכך, בדקתי מראש מהן האפשרויות הפתוחות בפני לארוחת צהריים בטווח הליכה (רח' יגאל אלון). למרות שסניף בורגוס היה בטווח של 20 מטר, היה נראה לי ששווה לצעוד עוד קצת ולבקר בדוריס קצבים. למען האמת לא ידעתי שיש עוד סניפים חוץ מההוא המיתולוגי בראש פינה, אבל מסתבר שיש גם בתל-אביב וגם ברמת הנדיב.

כשהגיעה שעת הצהריים לא הייתי זקוק למאמץ רב כדי לשכנע את שותפי לפגישה, וכך מצאנו את עצמנו צועדים בלחות המהבילה לכיוון בניין טויוטה (יגאל אלון 65).

לא יכולתי לבקש לעצמי קבלת פנים מוצלחת יותר, מיד בכניסה יש משמאל זוג מקררים עם תצוגת בשר שהיא תאווה לעיניים*. הישיבה על הספסלים המרופדים נוחה במיוחד, המקום מעוצב בפשטות וגורם לך להרגיש בבית. ברקע מוסיקת ג'אז עם סולו טרומבון (ידעו שאני מגיע), בהמשך הפלייליסט זיהיתי גם את לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'ראלד.

תפריט העסקיות מכונה כאן פינוק צהריים וכולל פלטת מזטים לשולחן, מנה עיקרית לפי קטגוריית מחיר ושתייה.

הגיעה הפלטה – על השולחן, שהוא לוח עץ טבעי ענק בפני עצמו, הונח לוח עץ די גדול ועליו 10 צלוחיות.
המלצרית הפגינה בקיאות רבה בתיאור כל אחד מהסלטים שכללו (מימין עם כיוון השעון): תירס ברוטב צ'ילי חריף (לא נוגע בחריף), חצילים ביוגורט (מעולה), סלק עם שבבי שקדים (מעולה), כרובית עם ירק (מעולה), משהו עם מיונז (לא טעמתי), איולי (מעולה), סלט ירקות אוריינטלי, סלט ירקות, בטטה בהולנדז (מעולה), פלפל קלוי.  ובנוסף עוד צלחת של חציל קלוי בטחינה

  יחד עם קצת לחם ובליווי הלימונדה (עם הנענע בצד) כבר התחלנו להתמלא.

אני הזמנתי המבורגר בקר עם קותלי טלה, האורח מחו"ל הזמין המבורגר טלה עם קותלי בקר. הניסיון להחליף את הבייקון במשהו אחר הוא לדעתי מיותר, זה לא יוצא קריספי כי אי אפשר לפרוס את זה מספיק דק וזה מתנהג אחרת בטיגון, ואז זה לא נגיס וצריך לאכול את זה עם סכין ומזלג – טעים אבל לא רלוונטי להמבורגר. ההמבורגר עצמו טעים אם כי לא מדהים, התפו"א (דוריס צ'יפס) שלידו מצוינים, הרוטב, הלחמנייה, הירקות כמו שצריך.

שותפתנו לארוחה בחרה בכבדי עוף על פירה עם בצלים מזוגגים – הגיעה מחבת לוהטת על לוח עץ קטן. היא התמוגגה מהכבדים ואני ערב לכך שהפירה היה אלוהי והבצל המזוגג השתלב איתו באופן מופלא.

באמת שלא היה לנו מקום לקינוח אבל המלצרית המליצה בחום וכיוון שהיה מדובר בפרפה חלבה החלטנו לבדוק אותו. הגיעה יצירת אמנות קטנה, חששנו שהיא תהיה קצת רכה ומאוד מתוקה אבל להפתעתנו ולשמחתנו היה צריך להפעיל קצת לחץ כדי לחלץ ממנה ביס (הידד! גלידה טובה ולא מוס) והיא ממש לא הייתה מתוקה מדי כך שהדבש של הקישוט השתלב איתה יפה וכך גם פירורי הפיסטוק.

שני אספרסו (לוואצה – שזה סבבה) ותה עם נענע – סה"כ 223 ש"ח לשלושתנו.

שווה, שווה, שווה.

* ניתן לקנות בשר במקום, אבל בשביל זה צריך להצטייד מראש בציידנית.

כשהייתי סטודנט בבן-גוריון, החברה היו מתאספים ביום שישי בצהריים ונוסעים לשוק במכונית או שתיים (לרובנו לא היו מכוניות עדיין) לערוך קנייה שבועית.
הנפח העיקרי של הקנייה היה כמובן פירות וירקות, לא פסחנו גם על חמוצים ועל דוכן הגבינות של "גד", הצטיידנו גם בפיתות או לחמניות ומדי פעם גם ביקרנו בחנויות התבלינים.
בשר כמדומני אכלנו בעיקר במנזה או בשבתות בהן חזרנו להורים.
המוסקה במנזה הייתה מעולה וגם הקוסקוס בימי שלישי. המנה המשעשעת שהופיעה מדי פעם על הלוח בגיר הייתה "בשר עם שועית".

הביקור השבועי בשוק תמיד היה חוויה, שפע של פירות וירקות, ובשישי בצהריים המחירים היו מתחילים לרדת, פעם קנינו שק שלם של ארטישוקים במחיר מגוחך.
לעיתים קרובות היינו נפגשים בשישי בערב לבישול ארוחה בצוותא.
לא כולם ידעו לבשל, אבל עד סיום הלימודים הספקנו ללמד עוד כמה חברה שבישול יכול להיות כיף.

חזרתי השבוע לשוק של ב"ש אחרי 20 שנה שלא ביקרתי בו, ב"ש השתנתה מאוד בעשור האחרון, כבישים עוקפים, שכונות חדשות, מרכזי קניות גדולים אבל כל אלו פסחו על השוק. הוא הצטמק, ערבוביה של דוכני פירות וירקות ליד דוכני דגים ובשר, הרבה פחות דוכני גבינה מבעבר ויותר מדי לכלוך – עצוב.

אבל הייתה זו הזדמנות לצלם, חלק בחשאי (כי הייתה קצת התנגדות) וחלק בהסכמה. אחר כך נסענו ל"קארל ברג" (סוג של מינימרקט רוסי משובח) שגם הניב מספר שלטים משעשעים.

חבל שאי אפשר לשמר זיכרונות כמו שמשמרים מילפפונים 🙂

אזהרה! – אם אין לכם זמן פנוי אל תרימו את הספר, כי להניח אותו, קשה מאוד.

סיימתי את הספר תוך פחות מ-24 שעות, פשוט כי לא הייתה לי ברירה – זה אחד הספרים שפשוט תופסים אותך ושואבים אותך פנימה.

קחו תיאורית קונספירציה ישנה, הלבישו עליה תיאורית קונספירציה חדשה המסתירה רעיון מקורי, השתמשו בהם כבסיס למותחן הבנוי ממספר סיפורים שבהתחלה אינם קשורים אך אט אט נשזרים זה בזה. הוסיפו רצח, FBI, יחסים, טכנולוגיה ויש לכם אחלה ספר פרי עטו של עוד מישהו שהצליח לפצח את הנוסחה – גלן קופר.

לא קראתי את העטיפה עד אחרי שסיימתי את הספר – הופתעתי מאוד לגלות שזה ספרו הראשון.

ציטוט מגב הספר
"גלן קופר למד ארכיאולוגיה בהרוורד לפני שהפך לרופא למחלות זיהומיות, לחוק מצליח ולמנכ"ל בתחום הביוטכנולוגיה, הוא כתב תסריטים רבים וכיום מנהל חברת הפקות עצמאית בבוסטון. מתגורר במסצ'וסטס באחד הבתים העתיקים באמריקה."

בדרך כלל אני שונא לקרא ספרים שמתורגמים מאנגלית, לא קל לתרגם ספר ולגרום לשפה להיות קולחת כאילו הספר נכתב בעברית, במיוחד לא כשהעלילה מתרחשת בארה"ב על שלל המקומות והשמות הלועזיים – אינגה מיכאלי מבצעת כאן תרגום כמעט ללא רבב.

מומלץ ביותר (אבל רק אם יש לכם זמן פנוי רציף).

אני לא אוהב את גוש דן בכלל ואת ת"א בפרט, אבל רוב המסעדות המשובחות נמצאות בה ועל כן מדי פעם, לכבוד האירועים המתאימים, אני נעתר להפצרות ויום נישואין 15 הוא בהחלט סיבה ראויה.
לאשתי כבר יצא לאכול שם ומאז אדורה ניצבת בראש רשימת המסעדות אליהן אני חייב להגיע.
החזות החיצונית לא מרשימה במיוחד אבל מהרגע שאתה פותח את דלת הזכוכית משהו משתנה.
למרות שבחוץ עוד לא חום נוראי של קיץ – בפנים קרירות נעימה.

החלל עצמו, לא קופץ עליך ולא מאיים, לא היי-טק קריר, לא יאפי פלצני, לא ניסיון קיטשי – פשוט נעים.
המוסיקה – ג'ז קליל צרפתי, זמרת וסולו טרומבון מה שאח"כ יתפתח לשנסונים צרפתיים אבל לא מהסוג המוכר והדביק – מעולה.
הצוות גם נחמד – לא "נחמד" מזויף ומאולץ – פשוט נעים.

אז עכשיו אחרי שמרגישים בבית, הגיע הזמן לתפריט, כאן כבר קצת יותר מסובך כי צריך לבחור והכל נשמע מעניין, החלטנו על

פטה כבדים (עשוי כבדי עוף, אווז, חמאה ומעט קוניאק, מוגש בליווי מרקחת פרי וג'לי  יין) – ללא ספק אחד הטובים שאכלנו אי פעם, במקום כלשהו

קרפצ'יו שייטל 'בלו סטילטון' וצימוקים פרסים (פרוסות דקות של שייטל, גבינה כחולה, צימוקים פרסים מתקתקים, עלי רוקט בשמן זית וחומץ בלסמי מצומצם) – כמו שאפשר להבין מהשם, הקרפצ'יו אינו מהזן הקלאסי החיוור קמעה של פרמזן, רוקט, שמן זית ופלפל שחור, אלא משהו קצת יותר אגרסיבי ועז טעמים והולך טוב עם הלחם בדיוק כפי שרמזה המלצרית.

לחם שאור (לחם שאור אפוי במקום מוגש עם שום קונפי, טפנד זיתים וחמאה צהובה) – פשוט מדהים, רך ואוורירי בפנים והקרום לא קשה כמו אבן, לא עבה כמו קיר ולא חורץ לך למוות את החיך – ימחלו על גאוותם כל "מומחי הלחם" למינהם וילכו להשתלמות באדורה

אחרי התלבטות רבה

לעיקריות בחרנו באחד המיוחדים של היום – פילה בורי על מצע פירה ברוטב עגבניות מיובשות – דג טעים על פירה מצוין ברוטב אלוהי.

קלמרי בפלנצ'ה על סלט זעלוק – (גופי קלמרי שלמים עשויים על הפלנצ'ה בשום ושמן זית, מוגשים על סלט חצילים מרוקאי ויוגורט כבשים) – הקלמרי היה רך ונפלא אך לפתע הכה בי גל חריפות משבבי צ'ילי אליהם לא שמתי לב. בקשתי להחליף את המנה התקבלה בהבנה (שירות נעים כבר אמרתי?) ובחרתי בקציצות טלה, תוך כדי ההמתנה הגיעה המלצרית עם הפתעה מהשף, מנת קלמרי ללא הצ'ילי, שמתי לב שגם הזיתים הוצאו מתוך סלט החצילים והיוגורט מה ששדרג לטעמי את המנה באופן משמעותי.

בשלב הזה כבר היינו שבעים אבל בדיוק הגיעו קציצות הטלה (לקינוח) טעימות ביותר, מתובלות בשלל תבלינים בתוך מחבת ברזל עם רוטב מעגבניות – לדעתי מנה מעולה המתאימה דווקא לתפריט חורף.

לסיום מתוק – פינוק קטן של כוסית יין קינוח משודרג

 לדאבוננו לא היה לנו מקום לקינוח אמיתי ונאלצנו להסתפק בחשבון.
ארוחה עסקית לזוג – 150 ש"ח בלבד

בכל הפרמטרים: אווירה, מוסיקה, שירות, ובעיקר אוכל – המקום מדהים והכל במחיר שפוי במיוחד.

אדורה – בן יהודה 226 תל-אביב

" … וכשאתה באמסטרדם, אתה חייב לאכול ב-XXX, תגיע בשעה XXX וגם כך יתכן ותיאלץ להמתין קצת בתור, אבל זה שווה, אתה פשוט מזמין אוזן…" (דברי שביט)
"איזה אוזן?"
"לא אוזן, אוסן, אוסנהאס – Ossenhaas"

טוב, אז הלכתי לעשות שיעורי בית
לכל שפה שמכבדת את הפרה יש שם אחר לחלק הזה שבעברית תקנית הוא "מותנית", נתח מספר 12 או פשוט פילה
באנגלית (אנגליה) – Fillet
באוסטרליה וניו זילנד – Eye fillet
באמריקאית – Tenderloin
בצרפתית – Filet Mignon
ובהולנדית – Ossenhaas
בכל מקרה מדובר בנתח מובחר, בד"כ היקר ביותר של הפרה, שהוא רך במיוחד, כמעט נטול שומן ובעל טעם עדין.

ככלל אני מעדיף אנטריקוט, אבל כשמתקיימים התנאים הנכונים וחוברים להם יחד הפרה הנכונה, הקצב הנכון והשף הנכון – השמיים הם הגבול – זה נכון גם לסינטה, גם לאסאדו וגם לפילה.

לאחר ההמלצה המצוינת על המסעדה בהארלם ידענו שיש על מי לסמוך, אז אחרי מוזיאון ואן גוך (מי שלא מזמין כרטיסים באינטרנט ימצא את עצמו מחכה שעות בתור) שגם לו היה איזה סיפור עם אוזן, ושיטוט בעוד מגוון אתרים בעיר, נחנו קצת על הדשא בשמש בפארק וונדל, הילדים עסוקים בגלגלונים וקפוארה
 
עד שאלון נחת עם הזרוע על סרפד (צורב) ואז כיווננו את עצמנו אל היעד.

התקבלנו בסבר פנים יפות, מסביב שומעים רק הולנדית ואין תפריט באנגלית (שני סימנים שהולך להיות טוב), המלצר המליץ על פלח לימון כפיתרון לצריבת הסרפד וסיפר שכשהיה ילד זה קרה לו הרבה.
שוב הופתענו לטובה מהאנגלית המשובחת שבפי המלצר והזמנו זוג "אוזניים", המבורגר אחד ומנת פסטה. אין הפתעות, הציפיות היו בשמיים, וכמוהן גם איכות המנות.

כשסיימנו, באמת התחיל המקום להתמלא, אנשים מחכים על הבר וכד'.
בזמן שהבנות התעכבו בשירותים, זוג צוענים נעצר בחוץ עם אקורדיונים והתחיל לנגן מוסיקה איטלקית, הצטרפתי לנגינתם בשריקה וכשאלון הביע בהם עניין, הם בחושיהם המחודדים עברו לנגן "הבה נגילה".

לאחר ששבענו ונהנינו, תפסנו חשמלית שתיקח אותנו לחכות בתור לכניסה לבית אנה פרנק, אם לא מצליחים להזמין כרטיסים מראש באינטרנט, מומלץ להגיע למקום אחרי 19:00, גם אז יש תור אבל של פחות משעה.
הביקור מרגש ומעורר מחשבה, מתחבר לדברים שעלו בעבודת השורשים של שירה ומתקשר ליום השואה שיחול זמן לא רב אחרי שנחזור.
כבר אחרי 21:00, עדיין יש אור בחוץ, מחכים לאוטובוס-מעבורת (חינם) שייקח אותנו לחניית ה-"חנה ושוט לאמסטרדם" (חינם) ומשם חזרה ל-B&B החביב שלנו.

להתראות אמסטרדם, היה נחמד.