הבלוג של יונתן

או עד כמה אנחנו באמת משפיעים על מה שקורה…

מזמן לא קראתי ספר שגרם לי לצחוק בקול רם ואפילו יותר מפעם אחת

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ומעלם" – כבר כותרת מבטיחה.
גם תמונת העטיפה – זקו גבוה עםעניבה בתוך חליפת ארנב עם מקל דינמיט בוער בכיס – משעשעת.

אחת התוצאות (הפחות מזיקות)  של חזרתו של גלעד שליט החודש, הייתה ממ (meem) אינטרנטי שזכה לכינוי "ביבי-גאמפ" בעקבות הופעתו של ביבי ברקע (?) של החיבוק של נועם שליט עם בנו. ביבי שולב באופן משעשע יותר או פחות באירועים מסוגים שונים, זכייה בגביע אירופה בשנת 1977 (חביב), הר ראשמור (כמה נדוש) ועם הארי פוטר (די מטופש).

אז איך זה קשור לספר המצחיק?
גם גיבור הספר, אלן קרלסון שבאמת ברח מחלון חדרו בבית האבות ביום-הולדתו המאה ומצא את עצמו בתוך הרפתקה של שוד ורצח, עבר במרוצת חייו באין ספור מקומות וסיטואציות שבהן יצא לו לפגוש את פרנקו, מאו, צ'רצ'יל, טרומן, קים ג'ונג איל, סטאלין ועוד. לא רק שהוא פגש את כל הנ"ל הוא אפילו השפיע (אולי) באופן כלשהו על מהלך ההיסטוריה בכל מיני נקודות קריטיות.

הספר שוזר בתוכו שני סיפורים, האחד על הרפתקאותיו של אלן מגיל מאה והשני על קורות חייו מילדותו ועד היום, בסופו של דבר נפגשים שני הסיפורים. תוך דכי אנו מקבלים הצצה אל האומה השוודית והחיים בה (לא מחמיא במיוחד). גם מהטרילוגיה של הנערה בעלת קעקוע הדרקון, עולה משהו לא נעים בכל הקשור לשוודיה.

זהו ספרו הראשון של יונס יונסון (יליד 1962!) שהפך לספר הנמכר ביותר בשוודיה בשנת 2010, זכויות התרגום שלו נמכרו ל-26 שפות והוא כבר הפך לרב מכר בספרד, צרפת ואיטליה וגם בארץ.

עמוק מבפנים – במבט ראשון זה נראה כמו תרגום לא מוצלח של From Deep Within, אבל מסתבר שזה השם שנבחר לספרו האחרון של רוני דונביץ', ולא מדובר כאן על תרגום אלא על ספר שמקורו בעברית ולמרות שחלקים גדולים מהעלילה שלו מתרחשים ברחבי אירופה, הרי שהוא ספר ישראלי מאוד.

בעקבות תפיסתה והוצאתה להורג של ראש חוליה של המוסד בטורקיה, יוצא אלכס ברטל, ראש אגף מבצעים במוסד, למסע בגרמניה וברחבי אירופה בעקבות סוכנים, בוגדים, נשים ועוד. מחד הוא רודף אחריהם ומאידך הוא נרדף בעצמו, גם על ידי אנשים בשר ודם וגם על ידי זיכרונות העבר של הנאצים.

על גב הספר כתב אמנון ז'קונט, עורך הספר, "… ובכך מציב את ספרו בשורה אחת עם ספריהם של טובי סופרי הריגול כגרהם גרין וג'ון לה קארה." למרות שאיני אוהב את כתיבתו של ג'ון לה קארה, אני בהחלט מעריך את כישרונו ושועשעתי קלות מההשוואה, הנחתי כי אמנון משוחד קלות 🙂

תוך כדי הקריאה בספר,שיניתי את דעתי, הוא כתוב טוב, באופן קולח, הדמויות בו בנויות היטב ויש להן עומק. העלילה מורכבת ומפותלת אבל לא מופרכת. הספר עדכני גם בשפה שלו וגם בטכנולוגיה שהוא מתאר. לא חסר בו דבר, אם בכלל יש בו קצת עודף, בעיקר של דם ומוות.

זהו ספרו השלישי של רוני דונביץ', הקודמים הם נרדף ולכודים אותם לא הזדמן לי לקרוא.
מומלץ ביותר לאוהבי הז'אנר – לא פחות טוב מטובי סופרי הריגול בפרט ומטובי סופרי המתח בכלל.

הוצאה: כנרת
מחיר מומלץ לצרכן: 94 ש"ח (הצחקתם אותי)

המשאלה של קיאנדה / פפטלה – 1995
מפורטוגלית: רמי סערי – 2011

סיפור העלילה מתרחש באנגולה, מולדתו של פפטלה, שם העט של ארטור קרלוש מאוריסיו פשטנה דוש סנטוש. גדול סופרי אנגולה, שאף הספיק לכהן כשר החינוך באנגולה ונושא באמתחתו שמונה-עשר רומנים, שני מחזות ומספר פרסי ספרות חשובים. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, אך יש לקוות שלא האחרון.

הספר הכתוב בסגנון הריאליזם הפנטסטי שבו כמעט כל מה שמסופר יכול להיות אמיתי לחלוטין, הוא משל שנון וחריף על ההתפתחות והשינויים בארצו דרך עיניהם ובעיקר התנהגותם של גיבורי הסיפור. יש בו ביקורת נוקבת על הממשל ומוסדותיו, גם הקומוניסטיים וגם הקפיטליסטיים, על הדת ומוסדותיה וחשיפה צינית של הטבע האנושי על חולשותיו.

על רקע מחאת הדיור בארץ, ראשי המחאה (או שאולי ראש זה לא החלק המתאים) יוכלו למצוא בו לפחות רעיון מקורי אחד שבו יוכלו להשתמש, אם כי אני בספק אם הוא יתפוס בארץ, אבל מי יודע, לפני שנה אף אחד לא היה מאמין שאפשר לעשות כאן חרם צרכנים או להוציא מאות אלפים לרחובות…

יש לי חשד כי למרות מאמציו של המתרגם, חלק מהעושר הלשוני הלך לאיבוד בתרגום, אם כי גם כך הספר מהנה ביותר.

"אחי פשוט" / מארי-אוד מוראי – 2004
מצרפתית: ניר רצ'קובסקי – 2011

כשאתה רק בן 17, יתום מאם ומנוכר מאב ועובר לגור בפריז – זה לא כל כך פשוט.
כשאתה מלווה באחיך הגדול שהוא מוגבל שכלית (או מ-פ-גר כמו שהוא טורח להדגיש) ומתנהג כמו בן שלוש וחצי – זה גם לא כל כך פשוט.
כשהכינוי של האח הוא "פשוט" – זה כבר ממש מסובך.

השניים מוצאים את עצמם שותפים בדירת סטודנטים ופשוט, פשוט נשזר בחייהם של כל אחד ואחד מהשותפים וגם בחייו של השכן הנרגן.

הספר כתוב בקלילות המנוגדת בצורה משוועת לנושא הכבד.
ספר מצחיק ועצוב כאחד עם סוף טוב.

לא יכולתי שלא להיזכר בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, שמגולל גם הוא סיפור על, או ליתר דיוק מפי, נער חריג.

בשני הספרים יש משהו אמיתי ומרענן בנרטיב המודגש על ידי פעולות יומיומית פשוטות.

שווה קריאה!

לאחר הודעות ה-SMS לכבוד ראש השנה מהמוסך, האופטיקאי (אין לי בכלל משקפיים), המפעיל הסלולרי, הפוליטיקאי האזורי ומישהו שאיני זוכר מיהו אבל השם שלו מופיע בסלולרי שלי, היה ברור כי זהו רק הגל הראשון וכי הגל השני צפוי לקראת יום כיפור.

מבול המיילים וההצפה של הפייסבוק בבקשות סליחה שחלקן מוקלדות וחלקן הגדול יותר הן תמונות של טקסט שמישהו אחר כתב, היה אמנם צפוי אך הוא עדיין מעיק.

איני אדם דתי, ואף לא אדם מאמין, כך שהצד שמעניין אותי באספקט הזו הוא בפירוש הצד של "בין אדם לחברו" ולא הצד של "בין אדם למקום", אבל אם זכור לי נכון מימי בית הספר, גם עבור מי שמאמין, הצד של "בין אדם לחברו" הוא היותר חשוב – לא?

לכן בקשות הסליחה והמחילה הגורפות האלו בסגנון "לכל חברי, מכרי, ידידי ורעי… אם פגעתי במקרה/בטעות/בשוגג/לא בכוונה (מחק את המיותר)… במישהו במהלך השנה החולפת… אני ממש מצטער …" עושות לי לא טוב.

אמנם אפשר לפגוע במישהו בטעות ואפילו אפשר לפגוע במישהו בטעות ולא לדעת על כך, אבל האם אלו רוב המקרים? נראה לי יותר חשוב לבקש סליחה ממי שאתה יודע שפגעת בו (בין אם בכוונה ובין אם בטעות).
וגם נראה לי עדיף לבקש סליחה באופן קצת אישי יותר מאשר סטטוס בפייסבוק – פלסטר כללי שאמור לכסות את הכל. ואם אתה יודע שפגעת במישהו – למה לחכות עד יום כיפור?

אם אני זוכר נכון, לאחר שביקשת סליחה, יש גם חשיבות לכך שחברך יסלח לך- אז מה השלב הבא? – סטטוסים של "לכל מי שביקש את סליחתי בפייסבוק ולא שמתי לב כי טבעתי במבול הסטטוסים, אני מודיע מראש שאני סולח לך"  – פלסטר נגד – על כל צרה שלא תבוא?

זה כמו "סליחה, אני רק שאלה" – אתה לא ממש מתכוון לבקש סליחה, אתה רק מנסה להצדיק את זה שאתה מנסה להדחף בתור ועושה משהו לא ממש נחמד – אבל העיקר שהפלסטר כבר מובנה.

ובקשות סליחה מגלעד שליט, מה?
כואב לי שהוא עדיין בשבי, תיקון, מעצבן אותי מאוד שהוא עדיין בשבי ואני בהחלט כועס על הנהגת המדינה ואפילו על כמה מנהיגים ספציפיים שהוא לא שוחרר עדיין, אבל אני לא חושב שאני זה שצריך לבקש ממנו סליחה בפיססבוק, או בכלל.

ומשהו מהפייסבוק שדווקא כן אהבתיאז אם חו"ח רשימה זו פגעה/פוגעת/תפגע במישהו, אני מתנצל מראש, מבקש את סליחתו ואף כורה את אזני כדי לקבל אותה, אם לא בזמן ליום כיפור הזה אז בזמן ליום כיפור הבא 😉

יום קל לכולם
ולמי שגם בוחר לצום – צום קל

למעריב של היום מצורף גיליון "גורמה מאסטר שף" שמהשער שלו מחייכים שלושת המאושרים שהגיעו לגמר העונה השנייה שישודר מחר בערב. 68 עמודים הכוללים חוץ מהמון פרסומות גם מתכונים, גם טיפים וקצת סיפורים.על השולחן מונח לו ספר המתכונים של העונה הראשונה ובפרומואים מבטיחים לנו שספר העונה השנייה גם יצא בקרוב.

קשת עושים את הכל כדי לסחוט היטב כל טיפת כסף/פרסום/רייטינג שאפשר ונראה לי שאנחנו רק בתחילת הדרך, אני צופה בהמשך גם תחרויות בסופר (רגע, זה כבר קרה, לא?) סדנאות במסעדות, מאסטר שף ילדים ועוד…

קצת מוזר איך שלכל הפינליסטים יש בעברם חתיכת סיפור אישי, לא? אז זהו, שלא. למי שעוד לא הבין, התוכנית הזאת איננה על רק בישול (יש האומרים שהיא בכלל לא על בישול), הבישול הוא סיפור הכיסוי – התכנית היא על אנשים. מי שאין לו סיפור מעניין ומי שאין לו יכולת לעבור מסך – אין לו מה לגשת לאודישנים, לדעת לבשל זה תנאי הכרחי אבל ממש לא מספיק.

ובכל זאת אני אוהב את מסטר שף, כי זו אחלה תכנית ריאליטי. רק נזכיר בחטף את האח הדגול, 24-7 והיכל התהילה שאותם לא רואים אצלנו בבית, ונשווה עם הישרדות – ערבוביה של תככים, מזימות, רשעות וטיפשות. פורמט שמצליח להוציא מרוב המתמודדים דווקא את הצדדים הפחות יפים שלהם. היפה והחנון (מצחיק, עצוב ורדוד), המרוץ למיליון… בכל אחד יש משהו חינוכי אבל הוא בעיקר על דרך השלילה ואילו במסטר שף, המתמודדים עוזרים אחד לשני, מפרגנים אחד לשני ותוך כדי גם לומדים ומשפרים את יכולותיהם במטבח – די מדהים. קצת דמיון לכוכב נולד או רוקדים עם כוכבים – רק חבל שהצופים בבית לא יכולים לטעום ולהצביע.

די ברור שלא הכל שם דבש, ושיתכן בהחלט שהמשחק מכור או לפחות מכור חלקית (זוכרים את הלחישה לאיל שני בגמר של העונה הקודמת?) אבל זה נחמד לצפייה, אפשר לקבל רעיונות או ההשראה וגם ללמוד משהו או שניים על אוכל.

לקח זמן עד שנפל לי האסימון מה חסר בספר של העונה הראשונה, הצילומים טובים וחלקם אף מעולים, הפורמט טוב וההגהה סבירה יחסית למשהו שעושים מהר מהר ואז שמתי שזה כמו הציור השבועי לילד – "לאן נעלם רפי?". כל זכר לשופט רפי אדר שפרש (הופרש?) מחבר השופטים לא נותר בספר, תמיד היו רק שלושה שופטים והוא מעולם לא הצטלם.

אני מקווה שגורל המתמודדים יהיה טוב יותר, גם מזה של רפי אדר, אבל בעיקר מזה של המשתתפים בתוכניות הריאליטי האחרות. אמנם חלק ממשתתפות הישרדות זכו לבעל חדש ופינה/תוכנית באיזה ערוץ טלוויזיה נידח, אבל נראה לי שרוב בוגרי הריאליטי סובלים לא מעט מהחשיפה העצומה שבעקבותיה באה נפילה לא קטנה חזרה לאלמוניות או סלבריטאיות סוג ג'.

בסופו של דבר התוכנית לא עושה אותך שף ואפילו לא טבח מקצועי. בשלנים טובים הם כן, וחלקם עם פוטנציאל גדול להצליח בתחום, אבל לפני כן צפוי להם מסלול לימודים והתמחות לא קצר, כמו שכל שף אמיתי יכול לספר להם.

בניגוד לעונה הקודמת שם הפייבוריטית שלי בגמר (אינה) גם זכתה, הפעם אני מתלבט בין עמנואל לאליהב, אבל נראה לי שככל שזה תלוי בשופטים (כלומר בהפקה ;-)) הם יעדיפו לראות את אבי זוכה.

גילוי נאות: למרות שאני מבשל לא רע, לא ניגשתי לאודישנים וגם אין בכוונתי לגשת (הסיפור שלי לא מספיק מעניין) 🙂

אני יודע שבתחתית השוק בנתניה שוכנת צ'צ'ו – מסעדה טריפוליטאית עממית, אבל גם בתקופה שנהגתי להגיע לשוק מדי שבוע לצורך קניות, לא הזדמנתי לשם בשעות הצהריים ולמרות שנהגתי לפקוד את המאפייה הנהדרת שנמצאת משמאל לצ'צ'ו, מעולם לא יצא לי לעבור את סף דלת המסעדה.

השבוע הוזמנתי לבקר בצ'צ'ו יחד עוד מספר בלוגרים ולהפתעתי גיליתי שמדובר בסניף אחר הנמצא גם הוא בנתניה אבל ביכין סנטר (המתחם של הגלובוס מקס שיש גם סניף של מקס ברנר).

המקום נקי ביותר על גבול המבריק ומואר היטב, הבעלים והמלצרים מסבירי פנים.
סירים גדולים עומדים על פתיליות וניתן להעיף מבט ולבחור.

מפרום

הסירים

ומה שבתוכם

פתחו לנו שולחן עמוס בצלוחיות קטנות עם מבחר מגוון של סלטים, ראויים לציון: הצ'רשי (סלט דלעת מתובל היטב), סלט מלפפונים בשמיר, ומשהו שנראה כמו סלט חצילים אבל הוא בעצם עשוי מפול.

הבסיס לרוב המנות הוא כמובן קוסקוס, לשמחתי הרבה פגשנו את הדבר האמיתי, דק ואוורירי כמו פתיתי שלג ולא דומה בשום צורה למה ניתן למצוא בשקיות בסופר או במקומות מוסדיים.

טעמנו מפרום קלאסי, פרוסות תפו"א ממולאות בקציצת בשר ברוטב אדום לא חריף, על גבול המתקתק עם מעט קינמון – מנה משובחת.
בשר בקר ושעועית ברוטב אדום – עז טעמים וחריף מעבר ליכולות שלי.
תבשיל במיה ובשר – איני יודע אם כך זה אמור להיות אבל הבמיה בושלה ועורבבה עד לשלב של עיסה שהיה קשה לזהות אותה.
תבשיל של שעועית ובקר ברוטב ירוק/שחור העשוי עלי מנגולד – מנה מעולה – רק בשבילה המקום שווה ביקור.
כל התבשילים עתירי שמן אבל ניתן גם להזמין חזה עוף ומנות אחרות.

בקר ובמיה

בקר ושעועית

שעועית ובקר במנגולד

לליווי המנות יש פרוסות עבות של לחם ואנחנו שתינו לימונענע. הקינוחים שקיבלנו לא היו מהזן הטריפוליטאי ואפשר היה לוותר עליהם, עוגת סולת, כמו שמספרים שיש אצל צ'צ'ו בשוק לא ראינו.

אומרים שבצהריים המקום מפוצץ מאנשים העובדים באזור וניתן גם לקנות ולקחת הביתה, כפי שאכן עשיתי – קוסקוס, שעועית עם בקר במנגולד, מפרום וקצת סלטים, כ-100 ש"ח ויש ארוחת צהריים לשלושה אנשים.

לפני יותר מארבעים שנה יצא לאור באנגלית Wizrad of EarthSea, הספר הראשון של אורסולה ק. לה-גווין בטרילוגיה של ארץ-ים, את שלושת הספרים קיבלתי לימי הולדת בילדותי ולא רק שאני זוכר אותם לטובה הם אף מונחים בספרייה שלי עד היום, יחד עם שבעת ספרי נארנייה של ק.ס. לואיס וההוביט של טולקיין.

מסתבר שהזכויות לעברית נרכשו כבר בשנות השמונים – של המאה הקודמת (לא יכולתי להתאפק) – אבל תרגום לעברית יצא רק בזמן האחרון. שמחתי מאוד לקבל אותם וקיוויתי שהבן שלי יאהב אותם כפי שאהבתי אותם אני בילדותי, אך לדאבוני לאחר כלות לא יותר משני תריסר עמודים התייאש בני ולא אבה עוד המשך קרוא (רמז דק).
פיניתי הבוקר קצת זמן והתיישבתי לקרוא את הספר, מאחר שעבר זמן כה רב מאז קראתיו במקור, לא זכרתי כלל את העלילה ועל כן היה זה מבחינתי ספר חדש לחלוטין. נהניתי ממנו מאוד, הוא "הזכיר" לי את הטרילוגיה מאת כריסטופר פאוליני: אראגון, בריסינגר והבן הבכור שקראתי לאחרונה, רק שכריסטופר טרם נולד עת כתבה אורסולה את ספריה 🙂
העלילה מרתקת וקסומה, ואף ניתן, אם חפצים בכך, להעמיק ברבדיה הנסתרים ולחקור ולפרש אותה עפ"י יונג, הבודהיזם ועוד ועוד, אבל לא חייבים.

הספר מיועד לילדים ונוער (כך כתוב עליו מפורשות) וגם גודל הגופן ואף עיצוב העטיפה בהתאם, אולם למרות שתוכנו מתאים בהחלט לילדים, השפה בה הוא כתוב ממש לא מתאימה לילדים וספק רב אם לנוער מתחת לגיל 15-16, אם בכלל. זה לא שהשפה ארכאית, זה פשוט שהיא גבוהה ומליצית מדי ולא עדכנית.

הורדתי את העותק באנגלית מהמדף, דפיו כבר הצהיבו (בתכל'ס הם חומים) וקראתי בו מעט, גם בו השפה גבוהה (בהשוואה למשל להוביט, לנארניה, לרוח בערבי הנחל וכן הלאה), כך שהתרגום בהחלט נאמן למקור ולשבחו יאמר שתרגום מעולה הוא, אבל בימינו כותבים התרגום הוא מעולה או התרגום מעולה. לפחות אם אתה רוצה שמי שהעטיפה משכה אותו, ימשיך לקרוא את הספר עד תומו סופו.

לדעתי – כגודל הפוטנציאל, כך גודל הפספוס (בהנחה שהמטרה היא למכור מה שיותר עותקים)

• ביצים מס' 2
• 100 גרם קמח לכל ביצה

1. מערבבים את הביצים והקמח במעבד מזון עד ליצירת גרגרים דקים
2. לשים את הגרגרים לבצק על משטח מקומח
3. מרדדים לעובי של 2 מ"מ וחותכים עם סכין רצועות ברוחב 2 מ"מ
4. מבשלים כ-5 דקות במים רותחים עם מלח

   

   

   

   

   
   

   

   

   

   
   

להוסיף לרצועות בקר מוקפצות עם ירקות ושמנת ולהגיש