בספרו Stop Worrying and Start Living פרסם דייל קרנגי את האמרה הותיקה שמקורה לוט בערפל "כשהחיים נותנים לך לימונים, עשה לימונדה" שזו בהחלט תגובה יפה (reactive), אבל מה אם מתחשק לך לימונדה ביום שגרתי? במקרה כזה צריך ליזום פעולה ולא רק להגיב (proactive).

אז לכו והשיגו לכם לימונים ותוכלו להשתמש במתכון שלי ללימונדה 🙂

שקית של הסופר זה בסדר אבל עדיף שהלימונים יגיעו ישר מהעץ

המרכיבים

• 3 לימונים עסיסיים
• 3 כפות סוכר (מצטער, לימונדה טובה אינה דיאטטית)
• 1 ליטר מים רותחים

תומר מוודא שאבא עוקב אחרי המתכון

ההכנה

• שוטפים היטב את הלימונים
• חוצים את הלימונים, סוחטים מהם את המיץ ומסננים לתוך לקנקן מספר 1
• מכניסים את חצאי הלימונים הסחוטים והסוכר לקנקן מספר 2, שופכים עליהם את המים הרותחים ומערבבים כדי לוודא שהסוכר יימס
• לוחצים קצת על הלימונים עם כף עץ כדי להוציא מהם את שאריות המיץ
• מצננים את קנקן מספר 2
• שופכים את תכולת קנקן 2 לתוך קנקן 1

אם יוצא מרוכז מידי ניתן לדלל במים קרים

חשוב! לא מחממים את מיץ הלימון כדי לא להשמיד לחלוטין את הוויטמין C

כלכלה התנהגותית – נשמע מעניין?
לא בטוח.

• איך זה שעצם החשיבה על עשרת הדיברות מצמצמת את הנטייה שלנו לשקר?
• איך זה שאישה שבבעלותה בקבוק יין נדיר מסרבת למכור אותו תמורת 500 ש"ח אבל אם הוא יישבר היא לא תהיה מוכנה לשלם אפילו 300 ש"ח כדי להחליפו?
• למה במזנון חופשי אנחנו ממלאים את הצלחת שוב ושוב גם כשהבטן שלנו כבר מלאה?

עכשיו זה נשמע יותר מעניין, נכון?

אז מה זה בקיצור?
כלכלה התנהגותית היא תחום מחקר בכלכלה ובפסיכולוגיה המנסה ליישם תוצאות של מחקרים בתחום מדעי ההתנהגות על מנת להבין את תהליכי קבלת ההחלטות שלנו בתחום הכלכלי.
מסתבר שלהחלטות הבלתי רציונליות המובנות שלנו (שאנחנו לא מודעים להן או לא מודים בהן) יש השפעה משמעותית ביותר על הכלכלה בכלל, וגם כמובן על ההתנהלות הכלכלית שלנו.

דניאל ודן
יצא לי לקרוא לאחרונה שני ספרים של נציגים ישראליים בולטים בתחום.
הראשון – רציונליות, הוגנות, אושר – מבחר מאמרים מאת דניאל כהנמן ועמיתים בעריכת מיה בר הילל
השני – לא רציונלי ולא במקרה – בכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו מאת דן אריאלי

על הראשון
דניאל כהנמן, פסיכולוג, חתן פרס נובל לכלכלה גם על עבודתו המשותפת עם עמוס טברסקי.
קטונתי מלכתוב בשבחו של האיש, עשו זאת לפני ובוודאי טוב ממני. הקשבתי להקלטות של הרצאות שלו והוא נשמע רהוט ומעניין אך למרות שכתוב על הכריכה של הספר "… סגנונו המרתק של כותבם עושה את הספר נגיש לכל אדם משכיל שאוהב לחשוב", אני ממליץ להיזהר.
הספר אמנם נגיש אבל הוא ממש לא קריא, הסגנון דומה יותר למחקרים, ולאו דווקא למעניינים שבהם, בתור ספר הוא לא כל כך קריא ובתור ספר לקהל הרחב הוא כישלון חרוץ.

על השני
דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, בעל מספר תארי דוקטור וראש קבוצת המחקר ב-Media Lab של MIT.
הוא צעיר מכנהמן בשנות דור וכמו כהנמן מצליח מאוד בארה"ב.
הספר שלו נכנס לרשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס וכפראפרזה – זה ממש לא במקרה.
הכתיבה רהוטה, קולחת, מעניינת – לטעמי טובה יותר משל חיים שפירא שגם לו יש אסופת ספרים מעניינת – ספר מרתק – מצוין בכל קנה מידה. אהבתי במיוחד את הפרק "המחיר של חינם"

מי שמחפש לעשות מחקר קטן ולא שימושי – מוזמן להעמיק בהשוואה בין שני הספרים
מי שמחפש ספר קריאה מרתק עם תובנות על ההתנהגות האנושית היום-יומית שיקרא את הספר השני 🙂

בדוריס קצבים בת"א כבר היינו פעמיים 1 ו-2 ולמרות שאנחנו יודעים שיש לה גם אחות בזיכרון, טרם היינו שם.
בשבת האחרונה שמנו פעמינו לרמת הנדיב לביקור קצר בגנים ובדרך ראינו אותה, ואמרנו לעצמנו שבדרך חזרה אולי נעצור לאכול בה – טעות ראשונה – שבת, ולא הזמנו מקום.

בדרך חזרה עצרנו ונאמר לנו שאם נחכה 40 דקות, כנראה שנוכל להיכנס.
התלבטות קשה – ב-40 דקות אפשר להגיע הביתה שלא לדבר על לעצור בהרבה מקומות אחרים בדרך, אבל החלטנו לחכות. אחרי מספר דקות אמרו לנו שיש מקום במרפסת בחוץ ואם לא מפריעה לנו הרוח אז אפשר להיכנס מיד – נכנסנו – טעות שנייה.

במסעדה מלא עד אפס מקום, צפוף, דחוק ורועש – ברור שמנסים להפיק את המקסימום מכל סנטימטר פנוי – לא דומה לאחות התל-אביבית.

המלצרית אדיבה ותוך זמן לא רב (למרות שכבר קפאנו מהרוח והזמן נראה כמו נצח) הגיעו הרביולי בטטה, ההמבורגר, הסינטה האמריקאי והטי-בון.

 הרביולי מצוין וגם ההמבורגר, הסינטה האמריקאי משביע רצון אבל בטי-בון יש פגמים. ראשית הצד של הפילה נורא קטן, אם אין יכולת לספק טי-בון פחות או יותר מאוזן – מקובל לפרק אותו ולהתייחס לכל חלק בנפרד – שוב מנסים להפיק את המקסימום מכל סנטימטר…
שנית, הסינטה קשה ולא רק ביחס לפילה שהיה נפלא, אלא קשה בכל קנה מידה.
מכיוון שהמלצרית התעניינה אם הכל טעים לנו אז סיפרתי לה את האמת, היא חייכה והלכה.

לקראת סיום הארוחה הגיע איילת שהציגה את עצמה כמנהלת המשמרת ושאלה אם הכל לשביעות רצוננו, שוב סיפרתי את האמת.
היא שאלה אם עוד יש לי מקום או שאני מלא, אמרתי שיש לי מקום…
חיש מהר הגיעה פלטת ברזל רותחת עם גוש די גדול של פילה – צרוב היטב מבחוץ ונא מבפנים.
הפעם לא לקחו לנו את פלטת הברזל !!!
הפילה נפרס לפרוסות וכל אחד מאיתנו צרב אותן כרצונו על הפלטה – היה מעולה, אחד הקינוחים הטובים ביותר שאי פעם אכלנו.

כפי שאפשר להבין יש לי טענות לאחות מזיכרון, הייתי מצפה ממסעדה ברמה הזו לתת מראש יותר כבוד לסועדים (צפוף מדי) ויותר כבוד לבשר (ראה הטי-בון) גם אם המחיר הוא קצת פחות רווח בימי שבת עמוסים.
מאידך השרות של הצוות היה מצוין, גם תחת לחץ, והתגלתה אכפתיות כלפי הסועדים.

בהחלט מקום מומלץ, אם כי כנראה שעדיף לא בשבת, ואם כן – עשו לעצמכם טובה והזמינו מקום מראש.

מבלי לזלזל חלילה בבשר, גם סושי אני אוהב, אבל הוא צריך להיות טוב – וכאן מתחילה הבעיה.
יותר מדי אנשים חושבים שזה ממש פשוט לעשות סושי – הרי זה בסך בכל אורז מגולגל עם חתיכת דג וקצת ירקות. נדפיס תפריט ונחלק בתיבות דואר, נעסיק שליח עם טוסטוס וכל מי שרוצה יקבל סושי תוך 30 דקות.
התוצאה היא משהו שהקשר שלו לסושי הוא בערך כמו הקשר של בורגר-ראנץ' או מקדונלדס להמבורגר אמיתי.

לכן שמחתי לשמוע שקיוטו מתכוונים לפתוח סניף בעיר ימים – הקניון החדש בפולג נתניה.
האמת שקצת חששתי, הרי סושי בקניונים הוא לא בדיוק פאר היצירה אבל קיוויתי שהשם קיוטו מחייב.

אתמול התפנה לנו באופן מפתיע קצת זמן ושמנו פעמינו אל הקניון החדש לתהות על קנקנו, מבחינתי קניון זה קניון – אוסף חנויות ש-90% מהם זה בגדים ואופנה, סופרמרקט אחד, סטימצקי, צומת ספרים, ריקושט ועוד חנויות בודדות ששווה להציץ בהן – בקיצור קניון.
באנגלית אומרים: If you've seen one, you've seen the mall.

התיישבנו לאכול בקיוטו, הבן קצת בקריזה כי סושי זה ממש לא הדבר שלו אבל בירור קצר אצל המלצר החביב העלה שיש גם שניצל ופירה.

המקום מעוצב יפה, המלצר היא מאוד נחמד ושירותי. אפשר לבחור מבין שלל הצעות הסושי שבתפריט אבל גם לבקש כל מה שאתה רוצה בהתאמה אישית.

פתחתי בגיוזה שהייתה טובה מאוד, לא שמנונית, בצק עדין ודק ומילוי טעים. גם הסלט היה טרי וקצוץ דק עם רוטב טעים במיוחד.השניצל הגיע חתוך לרצועות, הציפוי דק ופריך והבשר עסיסי כמו שצריך – אחד השניצלים היותר טובים שיצא לנו לאכול במסעדה כלשהי. הפירה סביר אבל זה מה שקורה כשהמקום כשר ואי אפשר להשתמש בחמאה או בחלב. אל השניצל התלוו קערות קטנות של רוטב צ'ילי מתוק ושל ירקות מוחמצים (מצוינים).

הסושי היה כל מה שסושי צריך להיות – לא סושי של שליחויות ולא סושי של קניונים – סושי מדג טרי וחומרי גלם טובים שמורכב נכון.

הדגים הטריים מוצגים לראווה בבר שמאחוריו עומדים שני מלוכסני עיניים חייכניים.
הידד – סוף סוף יש סושי טוב קרוב לבית, אבל קיוטו זה לא רק סושי – יש עוד אוכל יפני בתפריט שאותו נבדוק מן הסתם בפעם הבאה.

בהחלט שווה ביקור
אגב בקניון יש גם באולינג

כבר שנים נשאלת השאלה האם חציל זה צבע או ירק.
במרכז החדשני לעיצוב בצבע של נירלט בדיזיין סנטר (כן, המקום הזה מהפרסומות שבו אישה וגבר רבים על עיצוב ואסי עזר משלים בינם) יש כל כך הרבה גוונים שהם נאלצו לשאול מונחים מעולם הפירות, הרגשות ועוד כדי לתאר חלק מהצבעים (אגב לסגולים הם דווקא השתמשו בענבים ולא בחצילים).

לרגל השקת אפקט הקטיפה – אפקט דקורטיבי במראה משי קטיפתי,
התכנסו 15 בלוגריות ואני לסיור במרכז החדש ולסדנת התנסות בצבע.

מטרת המרכז היא ייעוץ והדרכה בלבד (לא מכירה) בכל מה שקשור לעיצוב, לחומרים ולאופן השימוש בהם.

המקום מעוצב בקפידה ובטעם טוב ואפשר להתרשם ממגוון האפשרויות העומדות בפניך, על כוס קפה.

בסדנה זכינו להתנסות בשימוש בצבע, כולל באפקט הקטיפה החדש שהוא באמת משהו שלא נראה כדוגמתו בשוק עד היום.

ואגב, חציל זה פרי.

אחרי סדנת הדגים של דגת הארץ חזרנו הביתה עם מספר דוגמאות, חלק בושלו בכיף וחלק הוכנסו למקפיא.
נכון שדג קפוא לא אמור להיות בדיוק כמו דג טרי, אבל אם הוא הוקפא במצב טוב, הוא אמור להיות לא רע גם לאחר הפשרה. לכן אתמול העברתי את הבורי מהפריזר למקרר והיום החלטתי להפוך אותו לארוחת ערב.

מפאת התחשבות בסופרי הקלוריות, נמנעתי מטיגון ומשמנת ובחרתי במתכון מתוך הספר "חיים כהן מבשל" – בורי אפוי על מצע ירקות בציר עוף (עמ' 77).
המתכון אינו שיא הפשטות אבל גם אינו מסובך מדי:
      

פתחתי את חבילת הבורי ונראה שהוא שרד יפה את ההקפאה וההפשרה, הוא גם היה נקי כהלכה ולא נמצאו בו עצמות או קשקשים, אבל איכשהו לא היה נראה לי שיש בחבילה 400 גרם, שקילה מהירה הראתה 362 גרם בלבד. מכיוון שתכנון החבילות הוא לפי משקל ולא לפי חתיכות דג, מה שגורם לחבילה להכיל 2 פילטים ועוד קצת, בהחלט אפשר היה לצפות שה"קצת" יהיה יותר גדול ואם יש טעות של 10% במשקל אז עדיף שתהיה לטובת הצרכן.

אני אישית מעדיף את הדגים שלי עם התערבות מינימלית ולכן חריימה או חתיכות דג מבושלות הן לא כוס התה שלי, משום כך יש לי הסתייגות קטנה גם מהמתכון הזה ולמרות שהדג עדיין נראה כמו דג, טעם הירקות בציר האפיל עליו מעט. יכול להיות שמתכון הזה יותר מתאים לכרעי עוף.