כלכלה התנהגותית – נשמע מעניין?
לא בטוח.

• איך זה שעצם החשיבה על עשרת הדיברות מצמצמת את הנטייה שלנו לשקר?
• איך זה שאישה שבבעלותה בקבוק יין נדיר מסרבת למכור אותו תמורת 500 ש"ח אבל אם הוא יישבר היא לא תהיה מוכנה לשלם אפילו 300 ש"ח כדי להחליפו?
• למה במזנון חופשי אנחנו ממלאים את הצלחת שוב ושוב גם כשהבטן שלנו כבר מלאה?

עכשיו זה נשמע יותר מעניין, נכון?

אז מה זה בקיצור?
כלכלה התנהגותית היא תחום מחקר בכלכלה ובפסיכולוגיה המנסה ליישם תוצאות של מחקרים בתחום מדעי ההתנהגות על מנת להבין את תהליכי קבלת ההחלטות שלנו בתחום הכלכלי.
מסתבר שלהחלטות הבלתי רציונליות המובנות שלנו (שאנחנו לא מודעים להן או לא מודים בהן) יש השפעה משמעותית ביותר על הכלכלה בכלל, וגם כמובן על ההתנהלות הכלכלית שלנו.

דניאל ודן
יצא לי לקרוא לאחרונה שני ספרים של נציגים ישראליים בולטים בתחום.
הראשון – רציונליות, הוגנות, אושר – מבחר מאמרים מאת דניאל כהנמן ועמיתים בעריכת מיה בר הילל
השני – לא רציונלי ולא במקרה – בכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו מאת דן אריאלי

על הראשון
דניאל כהנמן, פסיכולוג, חתן פרס נובל לכלכלה גם על עבודתו המשותפת עם עמוס טברסקי.
קטונתי מלכתוב בשבחו של האיש, עשו זאת לפני ובוודאי טוב ממני. הקשבתי להקלטות של הרצאות שלו והוא נשמע רהוט ומעניין אך למרות שכתוב על הכריכה של הספר "… סגנונו המרתק של כותבם עושה את הספר נגיש לכל אדם משכיל שאוהב לחשוב", אני ממליץ להיזהר.
הספר אמנם נגיש אבל הוא ממש לא קריא, הסגנון דומה יותר למחקרים, ולאו דווקא למעניינים שבהם, בתור ספר הוא לא כל כך קריא ובתור ספר לקהל הרחב הוא כישלון חרוץ.

על השני
דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית, בעל מספר תארי דוקטור וראש קבוצת המחקר ב-Media Lab של MIT.
הוא צעיר מכנהמן בשנות דור וכמו כהנמן מצליח מאוד בארה"ב.
הספר שלו נכנס לרשימת רבי-המכר של הניו-יורק טיימס וכפראפרזה – זה ממש לא במקרה.
הכתיבה רהוטה, קולחת, מעניינת – לטעמי טובה יותר משל חיים שפירא שגם לו יש אסופת ספרים מעניינת – ספר מרתק – מצוין בכל קנה מידה. אהבתי במיוחד את הפרק "המחיר של חינם"

מי שמחפש לעשות מחקר קטן ולא שימושי – מוזמן להעמיק בהשוואה בין שני הספרים
מי שמחפש ספר קריאה מרתק עם תובנות על ההתנהגות האנושית היום-יומית שיקרא את הספר השני 🙂

בדוריס קצבים בת"א כבר היינו פעמיים 1 ו-2 ולמרות שאנחנו יודעים שיש לה גם אחות בזיכרון, טרם היינו שם.
בשבת האחרונה שמנו פעמינו לרמת הנדיב לביקור קצר בגנים ובדרך ראינו אותה, ואמרנו לעצמנו שבדרך חזרה אולי נעצור לאכול בה – טעות ראשונה – שבת, ולא הזמנו מקום.

בדרך חזרה עצרנו ונאמר לנו שאם נחכה 40 דקות, כנראה שנוכל להיכנס.
התלבטות קשה – ב-40 דקות אפשר להגיע הביתה שלא לדבר על לעצור בהרבה מקומות אחרים בדרך, אבל החלטנו לחכות. אחרי מספר דקות אמרו לנו שיש מקום במרפסת בחוץ ואם לא מפריעה לנו הרוח אז אפשר להיכנס מיד – נכנסנו – טעות שנייה.

במסעדה מלא עד אפס מקום, צפוף, דחוק ורועש – ברור שמנסים להפיק את המקסימום מכל סנטימטר פנוי – לא דומה לאחות התל-אביבית.

המלצרית אדיבה ותוך זמן לא רב (למרות שכבר קפאנו מהרוח והזמן נראה כמו נצח) הגיעו הרביולי בטטה, ההמבורגר, הסינטה האמריקאי והטי-בון.

 הרביולי מצוין וגם ההמבורגר, הסינטה האמריקאי משביע רצון אבל בטי-בון יש פגמים. ראשית הצד של הפילה נורא קטן, אם אין יכולת לספק טי-בון פחות או יותר מאוזן – מקובל לפרק אותו ולהתייחס לכל חלק בנפרד – שוב מנסים להפיק את המקסימום מכל סנטימטר…
שנית, הסינטה קשה ולא רק ביחס לפילה שהיה נפלא, אלא קשה בכל קנה מידה.
מכיוון שהמלצרית התעניינה אם הכל טעים לנו אז סיפרתי לה את האמת, היא חייכה והלכה.

לקראת סיום הארוחה הגיע איילת שהציגה את עצמה כמנהלת המשמרת ושאלה אם הכל לשביעות רצוננו, שוב סיפרתי את האמת.
היא שאלה אם עוד יש לי מקום או שאני מלא, אמרתי שיש לי מקום…
חיש מהר הגיעה פלטת ברזל רותחת עם גוש די גדול של פילה – צרוב היטב מבחוץ ונא מבפנים.
הפעם לא לקחו לנו את פלטת הברזל !!!
הפילה נפרס לפרוסות וכל אחד מאיתנו צרב אותן כרצונו על הפלטה – היה מעולה, אחד הקינוחים הטובים ביותר שאי פעם אכלנו.

כפי שאפשר להבין יש לי טענות לאחות מזיכרון, הייתי מצפה ממסעדה ברמה הזו לתת מראש יותר כבוד לסועדים (צפוף מדי) ויותר כבוד לבשר (ראה הטי-בון) גם אם המחיר הוא קצת פחות רווח בימי שבת עמוסים.
מאידך השרות של הצוות היה מצוין, גם תחת לחץ, והתגלתה אכפתיות כלפי הסועדים.

בהחלט מקום מומלץ, אם כי כנראה שעדיף לא בשבת, ואם כן – עשו לעצמכם טובה והזמינו מקום מראש.

מבלי לזלזל חלילה בבשר, גם סושי אני אוהב, אבל הוא צריך להיות טוב – וכאן מתחילה הבעיה.
יותר מדי אנשים חושבים שזה ממש פשוט לעשות סושי – הרי זה בסך בכל אורז מגולגל עם חתיכת דג וקצת ירקות. נדפיס תפריט ונחלק בתיבות דואר, נעסיק שליח עם טוסטוס וכל מי שרוצה יקבל סושי תוך 30 דקות.
התוצאה היא משהו שהקשר שלו לסושי הוא בערך כמו הקשר של בורגר-ראנץ' או מקדונלדס להמבורגר אמיתי.

לכן שמחתי לשמוע שקיוטו מתכוונים לפתוח סניף בעיר ימים – הקניון החדש בפולג נתניה.
האמת שקצת חששתי, הרי סושי בקניונים הוא לא בדיוק פאר היצירה אבל קיוויתי שהשם קיוטו מחייב.

אתמול התפנה לנו באופן מפתיע קצת זמן ושמנו פעמינו אל הקניון החדש לתהות על קנקנו, מבחינתי קניון זה קניון – אוסף חנויות ש-90% מהם זה בגדים ואופנה, סופרמרקט אחד, סטימצקי, צומת ספרים, ריקושט ועוד חנויות בודדות ששווה להציץ בהן – בקיצור קניון.
באנגלית אומרים: If you've seen one, you've seen the mall.

התיישבנו לאכול בקיוטו, הבן קצת בקריזה כי סושי זה ממש לא הדבר שלו אבל בירור קצר אצל המלצר החביב העלה שיש גם שניצל ופירה.

המקום מעוצב יפה, המלצר היא מאוד נחמד ושירותי. אפשר לבחור מבין שלל הצעות הסושי שבתפריט אבל גם לבקש כל מה שאתה רוצה בהתאמה אישית.

פתחתי בגיוזה שהייתה טובה מאוד, לא שמנונית, בצק עדין ודק ומילוי טעים. גם הסלט היה טרי וקצוץ דק עם רוטב טעים במיוחד.השניצל הגיע חתוך לרצועות, הציפוי דק ופריך והבשר עסיסי כמו שצריך – אחד השניצלים היותר טובים שיצא לנו לאכול במסעדה כלשהי. הפירה סביר אבל זה מה שקורה כשהמקום כשר ואי אפשר להשתמש בחמאה או בחלב. אל השניצל התלוו קערות קטנות של רוטב צ'ילי מתוק ושל ירקות מוחמצים (מצוינים).

הסושי היה כל מה שסושי צריך להיות – לא סושי של שליחויות ולא סושי של קניונים – סושי מדג טרי וחומרי גלם טובים שמורכב נכון.

הדגים הטריים מוצגים לראווה בבר שמאחוריו עומדים שני מלוכסני עיניים חייכניים.
הידד – סוף סוף יש סושי טוב קרוב לבית, אבל קיוטו זה לא רק סושי – יש עוד אוכל יפני בתפריט שאותו נבדוק מן הסתם בפעם הבאה.

בהחלט שווה ביקור
אגב בקניון יש גם באולינג

כבר שנים נשאלת השאלה האם חציל זה צבע או ירק.
במרכז החדשני לעיצוב בצבע של נירלט בדיזיין סנטר (כן, המקום הזה מהפרסומות שבו אישה וגבר רבים על עיצוב ואסי עזר משלים בינם) יש כל כך הרבה גוונים שהם נאלצו לשאול מונחים מעולם הפירות, הרגשות ועוד כדי לתאר חלק מהצבעים (אגב לסגולים הם דווקא השתמשו בענבים ולא בחצילים).

לרגל השקת אפקט הקטיפה – אפקט דקורטיבי במראה משי קטיפתי,
התכנסו 15 בלוגריות ואני לסיור במרכז החדש ולסדנת התנסות בצבע.

מטרת המרכז היא ייעוץ והדרכה בלבד (לא מכירה) בכל מה שקשור לעיצוב, לחומרים ולאופן השימוש בהם.

המקום מעוצב בקפידה ובטעם טוב ואפשר להתרשם ממגוון האפשרויות העומדות בפניך, על כוס קפה.

בסדנה זכינו להתנסות בשימוש בצבע, כולל באפקט הקטיפה החדש שהוא באמת משהו שלא נראה כדוגמתו בשוק עד היום.

ואגב, חציל זה פרי.

אחרי סדנת הדגים של דגת הארץ חזרנו הביתה עם מספר דוגמאות, חלק בושלו בכיף וחלק הוכנסו למקפיא.
נכון שדג קפוא לא אמור להיות בדיוק כמו דג טרי, אבל אם הוא הוקפא במצב טוב, הוא אמור להיות לא רע גם לאחר הפשרה. לכן אתמול העברתי את הבורי מהפריזר למקרר והיום החלטתי להפוך אותו לארוחת ערב.

מפאת התחשבות בסופרי הקלוריות, נמנעתי מטיגון ומשמנת ובחרתי במתכון מתוך הספר "חיים כהן מבשל" – בורי אפוי על מצע ירקות בציר עוף (עמ' 77).
המתכון אינו שיא הפשטות אבל גם אינו מסובך מדי:
      

פתחתי את חבילת הבורי ונראה שהוא שרד יפה את ההקפאה וההפשרה, הוא גם היה נקי כהלכה ולא נמצאו בו עצמות או קשקשים, אבל איכשהו לא היה נראה לי שיש בחבילה 400 גרם, שקילה מהירה הראתה 362 גרם בלבד. מכיוון שתכנון החבילות הוא לפי משקל ולא לפי חתיכות דג, מה שגורם לחבילה להכיל 2 פילטים ועוד קצת, בהחלט אפשר היה לצפות שה"קצת" יהיה יותר גדול ואם יש טעות של 10% במשקל אז עדיף שתהיה לטובת הצרכן.

אני אישית מעדיף את הדגים שלי עם התערבות מינימלית ולכן חריימה או חתיכות דג מבושלות הן לא כוס התה שלי, משום כך יש לי הסתייגות קטנה גם מהמתכון הזה ולמרות שהדג עדיין נראה כמו דג, טעם הירקות בציר האפיל עליו מעט. יכול להיות שמתכון הזה יותר מתאים לכרעי עוף.

בילדותי לימד אותי אבי לאכול דגים – חלקכם ודאי מתפלאים, מה הבעיה לאכול חריימה או גפילטה-פיש? (שני מתכונים שאני לא מחבב במיוחד).
אני מתכוון לדג שלם, כזה שמונח לך על הצלחת עם הראש, הזנב וכל מה שבינם.
ישנה אומנות מסוימת בהתמודדות עם פירוק הדג והוצאת העצמות, אך ההנאה שבתוצר הסופי מצדיקה את המאמץ.
כשגדלתי, למדתי גם לנקות דגים, גם מבחוץ (קשקשים) וגם מבפנים, שם ניתן לפעמים למצוא אוצרות (לא חיילי בדיל – ביצי דגים).
עם השנים התחוור לי שאני במיעוט שכן עבור רוב האנשים הדג או מסריח (ולא רק מהראש), או מלא עצמות, או שאימא'לה "הוא מסתכל עלי מהצלחת", ובכלל איך מבשלים את זה?

דגת הארץ החליטו להתמודד עם הבעיות והדעות הקדומות, ולקדם את שיווק הדגים שמגדלים בארץ. הם הוציאו סדרה של דגים מפולטים וטריים שאותם ניתן לרכוש ברשתות השיווק הגדולות כשעל כל אריזה גם מתכון או שניים שדי פשוטים להכנה. הדגים פחות או יותר מוכנים לשימוש – אין ריח, אין צורך לשטוף וכמעט ואין עצמות.הדגים ארוזים בצורה אסטטית, ניתן לראות את הדג עצמו, תאריך התפוגה ברור והחיסרון היחידי הוא המחיר. דגים טריים אינם מוצר זול, אפילו לא בשוק, וכשהדג ארוז, מפולט ומוכן לשימוש – המחיר רק עולה. מאידך גם סטייק אנטריקוט משובח אצל קצב טוב אינו דבר זול, ובפירוש מדובר בדגים משובחים.

בפורים נפגשנו עם המוצרים של דגת הארץ באירוע בלוגרים שבו התחלקנו לקבוצות וכל קבוצה בישלה מתכון אחר עם דג אחר בניצוחו של השף – קובי פרסול.  מכיוון שדג לא צריך זמן בישול ארוך, תוך פחות משעה יכולנו לטעום ממעשה ידינו:

אדמונית בטמפורה לצד צ'ימיצ'ורי וחזרת

בורי ברוטב עשבי תיבול ושמן זית צלוי בתנור

מוסר מאודה בתנור ברוטב ים תיכוני

פורל ברוטב פורטובלו, שמנת שום ויין אדום

אמנון ברוטב איטלקי של עגבניות ופסטו

בייבי קרפ בסגנון חריימה פיקנטי שכונתי

בס בציפוי קריספי פנקו עם תימין ובליווי לימון כבוש

קרב צלמים

חוץ מהכיף של המפגש, צוידנו גם במבחר דגים לדרך כך שביום שישי התאפשר לי לפנק את המשפחה.
לארוחת הערב הלכנו על פילה הבס עם המתכון הכי פשוט שאפשר: קצת מלח ופלפל, לקמח ולטגן (המתכון "המלא" מופיע גם על האריזה :-)), עם ליווי של פירה תפו"א ורוטב פסטוזיליה – היה 10.

מוקדם יותר החלטתי להתנסות בעישון הפורל, שלפתי את המעשנה הקטנה, הוצאתי את נסורת האלון ופתחתי את חבילת הפורל. הפילטים נראו יפים אך מעיון מדוקדק, גם מלאים בעצמות. מי שמכיר דגים יודע ששיטת הפילוט אינה זהה לכל דג, מפורל וגם מהרינג צריך להוציא את עצמות הרוחב יחד עם האדרה. אם תסיר את הפילט מהאדרה ואח"כ תנסה להוציא את שאר העצמות תהיה לך משימה סיזיפית, בפורלים שלי אפילו לא התיימרו לנסות ופשוט השאירו לי את כל המשימה.

הפורל המעושן היה הצלחה כבירה ובמהרה נשכחו העצמות, משם עברנו לעישון ירכי עוף אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

"יש לי בשבילך ספר חדש של קורט וונגוט"
"הוא לא מת?"
"נדמה לי שכן, יכול להיות שרק עכשיו תרגמו לעברית?"
"בוא נראה מה כתוב בספר"
תורגם 2011
נכתב 2009
מת 2007

גם הוא כותב מהקבר כמו במשפחת לפיד? (זכרונות אחרי מותי)

"תראה, ציפור" בהוצאת זמורה-ביתן Look at the Birdie הוא אוסף של 14 סיפורים קצרים, שלפחות על פי הכתוב על הכריכה, רואים אור לראשונה (חלקם נשמעים לי מוכרים למדי – אבל זה יכול להיות מפני שלוונגוט יש סגנון משלו).
"תראה, ציפור" הוא גם שמו של הסיפור ה-12 שלטעמי הוא הטוב מכולם וזאת בזכות הרעיון המבריק והמקורי העומד בבסיסו – אני אוהב רעיונות שהופכים את הסיבה והתוצאה ומנצלים הזדמנויות (גם לפיליפ ק. דיק האגדי יש כאלו).
"תראה, ציפור" הוא משפט שנשמע לי מוכר, אבל למרות היכרותי עם כתביו של וונגוט לא הצלחתי להיזכר או לאתר מהיכן בדיוק.

אחד הדברים שאני אוהב בכתיבה שלו היא שהסיפורים לא ממש תלויי זמן, לרובם אמנם יש קונטקסט מוגדר של זמן ומקום אבל באותה הקלות הם יכלו להתרחש בזמן אחר ובמקום אחר ולכן הם הופכים להיות טובים בכל זמן. כשהרעיון שלך טוב – אתה לא תלוי יותר מדי בפרטי התפאורה מסביב.

תרגום של וונגוט הוא בהחלט אתגר ונדב דרור עמד בו בהצלחה למרות שאני מתכוון לאתר גם עותק באנגלית.

למי שלא עושה זאת כל שבוע, זו העונה לקפוץ לביקור בשוק הקרוב, או הרחוק – תלוי היכן אתם גרים (במקרה שלי – שוק נתניה). תוכלו למצוא עכשיו שפע גדול במחירים זולים (עגבניות  – 3-4 ש"ח לק"ג), סבירים (מלפפונים – 6 ש"ח), יקרים (תפוחים – 9-12 ש"ח) והיסטריים (תותים).

 דלעת בעובי, גודל וצבע מדהים שצריך אדם חזק במיוחד כדי להרים אותן, במיוחד כדאי להתמקד בירקות השורש המדהימים: קולרבי קטן בצבע ירוק עז, סלק טרי – רואים את שאריות העלים, ולפת שהיא פשוט מע-לפת – איך יודעים? מריחים?

על דלעת כבר כתבתי – מה לעשות אם נופלת עליך דלעת
הפעם התמקדתי בלהכין לפת כבושה – להבדיל מכבישת זיתים – קשה להגיע לתוצאות טובות, או כבישת מלפפונים – אם זה לא נרקב אז אוכלים את זה תוך יומיים, לפת כבושה ממש קל להכין והיא תחזיק מעמד הרבה זמן.

מצרכים לצנצנת של 3 ליטר (אני עובד עם צנצנות של 2 או 4 ליטר אז עשיתי מנה כפולה)
3 לפת בגודל בינוני
1 סלק בגודל בינוני (ביחד 1.5 ק"ג ירקות)
7 (למזל) שיני שום חתוכות לפרוסות
1.5 ליטר מים (בערך)
4.5 כפות מלח (בערך)
4 כפות חומץ (רבע כוס)

אופן ההכנה
מסירים מהלפת והסלק את הקצוות (שורש ושאריות עלים) וחותכים אותן לחצי לאורך
כל חצי משכיבים כשהצד השטוח כלפי מטה (שיהיה נוח) ופורסים לפרוסות בעובי ס"מ
מסדרים יפה את הלפת, הסלק והשום בצנצנת (או פשוט משליכים פנימה :-))
ממלאים את הצנצנת במים עד לכיסוי הירקות – שופכים החוצה את המים ומודדים כמה מים יש
על כל ליטר מים מוסיפים 3 כפות מלח, מערבבים עד שהמלח נמס, מוסיפים את החומץ ומחזירים את הנוזלים לצנצנת
אם הלפת צצה מעל פני המים, מעמידים עליה בתוך הנוזל כוס זכוכית עם קצת מים (למהדרין ניתן להשתמש בחלוקי נחל נקיים)
מכסים בפיסת בד משאירים במקום חמים ומאוורר וממתינים לתסיסה שתתחיל תוך ימים ספורים (הנוזל מתחיל להיות עכור)
תוך כשבועיים, כשמסתיימת התסיסה (הנוזל חוזר להיות שקוף), מסירים את הבד, סוגרים במכסה.
הלפת תהיה מוכנה כחודש אחר ההכנה וטעמה רק ישביח עם הזמן.

בתיאבון