מתוקף ביקורנו בארה"ב והיותנו ממוקמים בניו-ג'רסי, ניו-יורק נמצאת במרחק סביר והיא אחד מיעדי הביקור שלנו. שמחנו לגלות שחלק מהימים שתכננו לבלות בניו-יורק נופלים על שבוע המסעדות.
זהו אירוע שחוזר על עצמו מדי שנה  שבו ניתן לאכול צהריים (3 מנות) במבחר מהמסעדות הטובות ביותר תמורת 24.07 $ לארוחת צהריים או 35 $ לארוחת ערב.
מכיוון שבארה"ב הכל חייב להיות גדול יותר, גם "שבוע" המסעדות נמשך יותר משלושה שבועות ונמשך השנה לאורך התקופה 16.7 – 10.8

הבחירה היכן לאכול לא הייתה פשוטה והושפעה ממיקום המסעדה וכמובן האם ניתן להשיג בה מקום. המסעדה הראשונה שבחרנו בה הייתה Delmonico's מסעדה ותיקה, שלא לומר עתיקה, שיש לה גם ערך בויקיפדיה.

התקבלנו בסבר פנים יפות על ידי המארחת החביבה שהובילה אותנו לשולחן שלנו, המסעדה די מפוארת בסגנון ישן וקלאסי. בכיסא של תומר הייתה רצועה אחת לא תקינה וכשביקשנו כיסא אחר הסתבר שיש להם בכל המסעדה (המכילה עשרות אם לא מאות מקומות) רק כיסא ילדים אחד.
   

כפי שגילינו יש לכל שולחן מלצר עיקרי אחראי על רווחתך ולקיחת ההזמנה, מישהו אחר יביא לך את האוכל ומישהו זוטר יותר גם יפנה בסוף את הכלים. המלצר שלנו היה זקן חמוץ פנים שלא לומר אנטיפט ולמרות שהמילים שיצאו לו מהפה היו מנומסות, היה מאוד ברור שאנחנו לא ממש רצויים וששבוע המסעדות הזה מביא למסעדה שלו מגוון אורחים לא ממש רצויים.

אין מגוון גדול בתפריט של שבוע המסעדות אז החלטנו להזמין את כל האפשרויות של המנות הראשונות (3) וגם של העיקריות (3). דאגו לנו לצלחות לארבעתנו וגם לכלים לשיתוף המנות, מילאו את כוסות המים כשהיה צריך, ניקו פירורים בין המנות – התנהגות של מסעדה עילית.

אבל האוכל, למרות שהוא נראה טוב, היה די מאכזב. חלק מהמנות היו טובות מאוד אבל חלק היו בינוניות ומטה. סלסלת הלחמים שימחה מאוד את תומר וגם אותנו.

הסלט היה מעולה, פסטה בפסטו ברמה סבירה וגספאצ'ו מגעיל.

לעיקריות קיבלנו סטיק טעים, דג סביר על פירה מצוין ועוף כל-כך יבש שלא ניתן אפילו לתאר.

בקינוחים היינו יותר בררנים ובחרנו רק בשתיים משלוש האפשרויות.
עוגה הגבינה הייתה טובה מאוד ועוגת השוקולד הייתה ברמה של קונדיטוריה בינונית.

לסיום הייתה להם את החוצפה להוסיף באופן אוטומטי לחשבון 20% על שירות. בארה"ב מקובל להוסיף 18% באופן אוטומטי על קבוצות של 6 אנשים ומעלה כשהדבר מצוין בתפריט (היינו ארבעה וזה לא היה מצוין בתפריט). אולי בגלל זה המלצר הרשה לעצמו לתת שירות לא טוב?

בקיצור מסעדה עם הרבה היסטוריה, מוניטין ועבר מפואר – אבל כיום אין לה מה להציע חוץ מהשם שלה.

לכבוד יום הולדתה של אשתי חיפשתי מתנה מקורית, כל מי שהציע בנג'י או צניחה זוגית כנראה שלא ממש מכיר אותנו. חשבתי אולי על איזושהי סדנת בישול, אבל היה חסר לי משהו ואז נזכרתי – אולי מיה?

את מיה פגשתי לראשונה בסדנת בישול, ומאז נפגשנו באירועים שונים. ידעתי שהיא עוסקת בשוקולד ומעבירה סדנאות, אבל אני מודה שלא התעמקתי יתר על המידה.

עכשיו הגיע הזמן להתעמק, מצאתי את האתר שלה וגיליתי שיש בו מגוון סדנאות שוקולד ואפילו מבחר סדנאות פרטיות. אחרי מעט התייעצות עם אשתי וגם עם מיה, בחרתי סדנה, תאריך ושעה וכל שנותר הוא להמתין…

ביום חמישי בבוקר הגענו לסטודיו אמנות מתוקה, מיה קיבלה את פנינו והתיישבנו לשמוע הסבר על ההיסטוריה של הקקאו והשוקולד וגם על ההיסטוריה של מיה והשוקולד.

כמו לקפה, גם לשוקולד יש היסטוריה מעניינת עליה ניתן לקרוא במקומות רבים כולל באתר. למדנו על ההבדלים בין סוגי השוקולד (כולל טעימות), על מוצקי קקאו ועוד.

מיה למדה על שוקולד גם בבלגיה ועוסקת בהוראת השוקולד – קורסים לשוקולטיירים, סדנאות למקצוענים וחובבים כבר מעל 10 שנים.
 

אבל סדנה אינה הרצאה ומהר מאוד מצאנו את עצמנו מעורבים בהכנת שוקולטה מותאמת אישית. משקה חורפי נהדר שמתאים גם לימי קיץ בתוך המיזוג.

אחרי השוקולטה הכנו 3 סוגי טראפלים, המתכונים לא מסובכים וניתנים גם לביצוע בבית.

מספר כלים ייעודיים עשויים לסייע רבות – אך הם אינך בגדר חובה.
קיבלנו הסברים היכן ניתן לשנות ולאלתר והיכן דווקא חשוב לדייק.
טעמנו, צילמנו והפנמנו, את מה שכבר ידענו – שוקולד זה יאממי.

את הטעם המופלא אי אפשר לשחזר בבלוג – אבל תמונות אפשר.
מומלץ ביותר!!!

לארוחת שבת בצהריים
דרושה חיה עם צלעות
תיקון
דרושות צלעות של חיה

להפריד בין הצלעות באמצעות סכין – רק את הבשר, לא את העצמות
למרוח בדבש ואחר-כך בחרדל
להפריד בין הצלעות עם ענפי רוזמרין קטנים מהגינה
למשוח מלמעלה במעט רוטב סויה
להניח בתבנית ולכסות בנייר אלומיניום

לחתוך תפו"א לפלחים
לעטוף בשמן זית – הזדמנות פז לטיפול עור
לתבל בתבלין טוסקנה של לגעת באוכל
 

להכניס את שתי התבניות לתנור בחום של 175 מעלות
אחרי שעה וחצי להסיר את נייר האלומיניום מהבשר
להשאיר בתנור עוד 15-30 דקות

לאכול בהנאה וללכת לישון שנת צהריים 🙂

חיפשנו מסעדה לחגוג בה יום נישואין (קצת באיחור) ומכיוון שנמאס לי לנסוע לת"א, שאלתי בעצת הבלוגר אדוארד מה יש בכיוון צפון, אבל לא רחוק מדי ורצוי פירות ים ודגים – התשובה הגיעה חיש מהר, הלנה בנמל קיסריה, מסעדה אחות לאורי בורי.

חונים בפארק הלאומי קיסריה, משלמים דמי כניסה מופחתים, יש זיכוי בחשבון המסעדה אם משלמים מספיק (וזו לא ממש בעיה) נכנסים לאזור קסום, לאחרונה צצו בנמל קיסריה עוד ועוד אטרקציות תיירותיות, בקלות אפשר להרגיש שעברנו לארץ אחרת (ממש אי אפשר לטעות ולחשוב שזו ת"א).

לא הצלחתי לברר לאיזו הלנה התכוונו במסעדה, אם להלנה מטרויה או להלנה אמו של הקיסר קונסטנטין, או אולי לאיזו הלנה מתקופה מודרנית יותר – כך שכל אחד יכול לראות את ההלנה שמתאימה לו.

הזמנו לשעה 13:00 והגענו בדיוק בזמן (הזמן עוד ישחק כאו תפקיד), המסעדה הייתה די ריקה, לא יותר מארבעה שולחנות חוץ מאיתנו – רגוע.
מקום נעים, בריזה קרירה למרות היום הלוהט, נוף מדהים לים. מארחת נחמדה, מלצרים חייכנים – התחלה טובה.

ערב קודם העפנו מבט בתפריט באינטרנט ולכן היינו די סגורים על מה אנחנו רוצים להזמין, כך שההזמנה לא לקחה זמן רב.
למנות ראשונות הזמנו:
קלמרי סגולים על הפלנצ'ה עם לימון ועלי זעתר, על יוגורט כבשים וסחוג רשד – 54 ש"ח
סינטה בכבישה ביתית עם שמן חרדל, בלסמי מיושן,צלפים וגבינת גורגונזולה – 48 ש"ח
                     
הספקנו לספר את כל הבדיחות על זה שהלכו לצוד את הפרה ולדוג את הקלמרי, שתינו הרבה מים, היינו בשירותים (לא הכי נקי ועם ריח לא ממש נעים).
היה לנו זמן לבדוק את ניקיון המקום ורמת הגימור (יש מקום לשיפור במסעדה שנחשבת מסעדה עילית)
ראינו איש יוצא עם חסקה וחוזר, דייג מגיע והולך …

בסוף הגיעו גם המנות –  הסינטה מצוינת. הקלמרי לא, יש הבדל בין צרוב ושרוף, הכמות מזערית וטעם הקלמרי לא ממש התחבר ליוגורט.

לעיקריות הזמנו:
שרימפס ואספרגוס ברוטב לימון כבוש, ציר דגים וחמאה – 88 ש"ח
שרימפס וסקאלופ באוזו עם זיתי קלמטה, סלרי וגבינת חלומי – 92 ש"ח – ביקשתי בלי הסקאלופ

ושוב מצאנו את עצמנו ממתינים, מחכים, מתאווים ומקטרים, בשעה 13:50 הגיעו המנות העיקריות
לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם המסעדה הייתה בתפוסה יותר גבוהה מחמש שולחנות, שלא לומר מלאה.
טעמנו שרימפ אחד או שניים, הסתכלנו אחד על השני, טעמנו כל אחד מהמנה של השני, בדקנו את קערות האורז המצורפות שהכילו מין אורז מבושל ויבש, ניסינו אותו עם הרטבים וזה לא ממש עזר (לא לאורז ולא לרטבים) ובדיוק אז הגיע המלצר לשאול אם טעים לנו. "האמת שלא משהו" אמרנו לו, "אני מייד קורא לאחראית" הוא אמר.

האחראית הגיעה, הציעה להחליף את המנות ושאלה מה נרצה, שאלנו על מה היא ממליצה אבל שיגיע מהר. היא המליצה על מנת היום:
פילה דג בס על ניוקי עם קרם תרד בר ברוטב ערער ויין מוסקט
והשני מהתפריט – פילה דג בס על איטריות פפרדלה ברוטב בויאבז, עגבניות מיובשות, תרד וגבינת בושה
              
הפעם המנות הגיעו מהר, ממש מהר, כמעט מיד – אני מקווה שלא דחו למישהו אחר את ההזמנה בגללנו.
טעמנו בזהירות, מהדגים, מהפסטה, מהניוקי, מהרוטב – הכל טעים, לא סתם טעים – ממש ליגה אחרת.
פנים רבות יש להלנה.

קינוחים – אחרי דיון עם המלצר בחרנו ב:
תענוג שוקולד- ממתק שוקולד עשיר 39 ש"ח
סורבה אפרסקים תוצרת בית – 28 ש"ח
                  
הסורבה טוב מאוד – קצת גלידתי וקטיפתי ולא חמצמץ מדי, מורגש שהוא תוצרת בית.
תענוג השוקולד היה באמת תענוג רק שלא ברור למה זרו עליו מלמעלה גם גרגירי מלח גס.

הזמנו חשבון
להפתעתנו הופיעו בחשבון מנות הדג, לכאורה עניין טריוויאלי עד שמבינים שכל אחת מהם עולה 30 ש"ח יותר ממנות השרימפס.
זה לא שהסתכלנו שוב בתפריט והזמנו את הדבר הכי יקר שיש בו – פשוט סמכנו על המלצתה של המארחת
לא ציפינו לפיצוי כלשהו אבל מאידך בטח לא ציפינו לשלם 60 ש"ח נוספים
בסיטואציות דומות כבר יצא ששמענו "הקינוח על חשבוננו", "אנחנו רוצים להזמין אתכם לקפה" או שבחשבון ראינו איזשהו זיכוי.
לא יודע אם יש פה משהו שהוא ממש לא בסדר, אבל אפשר לסכם בקיצור:
אדיבים  – כן
נדיבים – ממש ממש לא

לסיכום: 399 ש"ח לזוג (ללא שתייה) ולפני טיפ

המחירים הם מחירי ת"א ובסקלה העליונה שלהם, אבל בת"א בתמורה למחיר הזה מקבלים בצהריים מקום מעוצב, מתוחזק ונקי, שירות מהיר ואדיב, אוכל ברמה אחידה ובד"כ גם קצת יותר נדיבות

יצאנו בשעה 15:00 אחרי שעתיים
כמו שפתחתי – הלנה, פנים רבות לה – יבחר כל אחד את הפן שמתאים לו

מצטער אם זה מאכזב מישהו, אבל אני לא אוהב בירה.
הריח נפלא, אבל הטעם מבחינתי ממש לא משהו.
אני יודע שיש הרבה סוגי בירה חוץ ממכבי וגולדסטאר.
טעמתי בירות מכל הסוגים ברחבי אנגליה וגרמניה
וגם בירות בוטיק בבלגיה ואהיה מוכן לטעום אחרות בעתיד.
אבל אם עד היום לא מצאתי את הבירה שלי אז כנראה שהיא לא קיימת.

אז מה שותים עם החברה?
כוס יין לבן זה לא תמיד מתאים, ואם אתה לא במסעדה זה בדרך כלל קצת פלצני.

באנגליה אין בעיה, בכל פאב יש מבחר סוגי סיידר
ואני לא מתכוון למיץ תפוחים שהאמריקאים מכנים סיידר, אלא לשיכר תפוחים אמיתי
יש יבש, מתוק, חצי מתוק, יש עם מעט אלכוהול 3.7% ועם הרבה אלכוהול 8.4%, יש בבקבוק ויש מהחבית. בגרמניה אפילו יש שמות שונים לסיידר בהתאם לגילו, אם הוא בתחילת התסיסה או בסופה.
גם בצרפת ובחלקים של ספרד יש מסורת עתיקת יומין של המשקה הזה.

ובארץ מה?
סיידר הגליל ניסו את מזלם לפני מספר שנים והוציאו לשוק "סיידר אלכוהולי".
קשה להחדיר סוג משקה חדש לשוק, אבל אם אתה כבר מנסה לפחות תדאג שהוא יהיה טוב – הוא לא היה.

עד כמה שידוע לי, אין ייבוא סדיר של סיידר לארץ, אבל לאחרונה בעקבות פריחת יקבי הבוטיק וההתעסקות בבירה, התחילו להופיע סוגים חדשים של סיידר ישראלי על המדפים.

יקב בוטיק הגליל שעסק עד עכשיו במה שהוא מכנה "יין רימונים" השיק 2 סוגי שיכר, סיידר תפוחים בשם Green Cider ושיכר רימונים.

הסיידר מכיל 5.9% אלכוהול ולמרות שלא כתוב עליו, הוא לדעתי חצי מתוק.
נתקלתי בו במקרה במדפים של עדן טבע מרקט – 13 ש"ח מחיר סביר.

ומה שהכי חשוב – הוא טעים!!!

עוד ספר פרי עטו של מחבר צלה של הרוח – נראה מעולה

והתקציר מאחור – נשמע מעניין

הגופן בפנים נראה קצת גדול מהרגיל – בדיעבד, בשלב הזה הייתי צריך להתחיל לחשוד

מן הסתם זה הרגע שבו הייתם נוטלים את הספר, ניגשים לקופה, משלמים וחוזרים הביתה.
לפני השינה פתחתי בציפייה את הספר ובכריכה הפנימית בפסקה האחרונה מצאתי את מה שהוצאת הספרים בחרה להצניע, שלא לומר להחביא, זו בכלל ספרות נוער ולא ספר למבוגרים 🙁

בכל מקרה התחלתי לקרוא. כישרון הכתיבה של הסופר ניכר, התיאורים טובים, הדמויות אמינות והעלילה סבירה אם כי פה ושם יש מעט חורים וקפיצות.
בסך הכל נראה לי ספר טוב לנוער ואין שום סיבה לא לכתוב זאת על הכריכה כמקובל.
אבל ספר בליגה של צלה של הרוח – ממש לא.

תארו לכם את הספר הבא:

מאיר שלו

מחברו של כימים אחדים

הכינה נחמה

ביקשנו לעצמנו מסעדה איטלקית קרובה כדי לחגוג יום-הולדת.
דעותנו על גו'יה חלוקות ולכן החלטנו לנסות את קיאנטי ברעננה – גם לא רחוק וגם יש חנייה.

יש מקומות בחוץ אבל אנחנו העדפנו בפנים.
הפתעה, מרווח מאוד, יש מקום לעגלת תינוק ליד השולחן ואם לשולחן ליד גם הייתה עגלה, אז גם היה נשאר מקום. העיצוב נעים, הכיסאות נוחים והמלצרים נחמדים, עד כאן הכל טוב.

להורים מנת פתיחה ומנה עיקרית ולילדים מנה עיקרית, המלצרית הבינה לבד להגיש את העיקריות של הילדים יחד עם מנות הפתיחה של המבוגרים – יפה.
האוכל גם הגיע די מהר אבל המסעדה ממש לא הייתה מלאה אז זו לא ממש חוכמה.
ומה בחרנו?

פתיחה
קרפאצ'יו סלמון נורווגי – הפרזנטציה ציורית מאוד אבל הסלמון היה כ"כ דק שבקושי היה אפשר לטעום אותו ויש לי ספקות לגבי היותו נורווגי ובדיוק מאיזה סוג נתח הוא נוצר. סלט קלאמרי מהפלנצ'ה (ממנות היום) – מנה שכל אחד ממרכיביה טעים והם גם מתחברים טוב יחד.
עיקריות
רביולי ארבע גבינות עם רוטב שמנת ופטריות – מוצלח מאוד
מלנזנה פורמאג'י  – גלילות חצילים מטוגנים בציפוי פריך במילוי פלפלים קלויים וארבעה סוגי גבינות, ברוטב רוזה ומוצרלה – פוטנציאל גדול שהוחמץ בגלל טיפול לא נכון בחצילים. הציפוי הפריך מצוין ונדבק היטב לחציל, המילוי עשיר טעמים וגם הרוטב מצוין אבל החצילים היו קשים לחיתוך בסכין וכמעט בלתי אפשריים לחיתוך בשיניים – אכזבה.
פטוצי'ני פרוטי דה מארה – שרימפס, קלמרי, מולים, פלפלים, כרישה, עגבניות, שום ונגיעת שמנת – הפסטה עצמה טובה, כמות פירות הים מועטה, 2 המולים היו צמיגיים מאוד והרוטב סתמי לחלוטין.
שרימפס ברוטב חמאה ושום, לימון, ריחן ונגיעת פסטיס – בתוספת בטטה צלויה ופירה
המלצרית הציעה לוותר על הפסטיס לטובת הנוער והדבר לא גרע מן המנה שהייתה טובה בהחלט.
תומר בעגלה היה מאוד מבסוט מהפירה והבטטה.
סיכום שלי
אני מעדיף מסעדה שכל האוכל בה סביר מאשר מסעדה שהניחוש איזו מנה תהייה טובה היא סוג של רולטה.
שורה תחתונה – יותר טוב מספגטים אבל לא משהו.
גם כאן כנראה ש"דעותנו" חלוקות 🙂

סיכום של אלון

6 מנות ופעמיים שתייה – 360 ש"ח ואפשר להוסיף טיפ בכרטיס אשראי.

"נו תביא כבר, אל תהיה כבד"
"אבל שבועות עכשיו, כולם בעניין של חלב"
"אל תדאג, יהיה לנו מספיק מהחלב בסוף השבוע הארוך זה"
"אז מה להביא לך?"
"תביא לי בבקשה מהכבדים האלו, כן, כן הסגול כהה, לא החום בהיר"

כשהגעתי הביתה, קצצתי דק בצל קטן, ושמתי אותו במחבת כבדה.
הוספתי שמן זית בנדיבות, שלא יישרף וחיממתי על אש קטנה.
כשהבצל התחיל להיות שקוף, גרסתי מלמעלה פלפל שחור טרי.
לא, זה לא הזמן להוסיף מלח.

דחפתי את הבצל לצדדים ופיניתי מקום באמצע המחבת,
הנחתי 4 כבדים יפים בפנים והקשבתי לקולות…

הצבע התחלף למטה וטיפס חצי הדרך מסביב,
הם התחילו לדמם אז הפכתי אותם.
לא, זה עדיין לא הזמן למלח.

נתתי ניעור למחבת, כדי לאפשר לבצל להתערבב חזרה עם הכבד.

מזגתי קצת ברנדי מלמעלה.
מי שמתלהב – יכול גם לשלהב.
דקה, שתיים לתת לנוזלים להתאדות והופ לצלחת.

עכשיו זה הזמן למלח!

קדימה לארוחת הבוקר 🙂