הבלוג של יונתן

כבר אמרתי שני לא אוהב בירה?
נדמה לי שאמרתי זאת כאן.
ולכן אני ממשיך בחיפושי אחר סיידרים מוצלחים.
הפעם נתקלתי באחד עם תווית מוצלחת

4% חצי יבש של יקב אל-רום

הוא המתין אצלי בסבלנות במקרר עד לבוא ההזדמנות המתאימה.
אז אחרי ארוחת ערב טובה – אנטריקוט במחבת ברזל, תפו"א אדמה פרוסים בתנור עם תבלינים – החלטתי שהגיע הזמן לבדוק אותו.

פתחתי והרחתי  – ניחוח עדין ונעים, הסיידר מבעבע קלות
מזגתי בעדינות – מבעבע די הרבה
הצבע חיוור אך יפה
לגימה קטנה – אכזבה קטנה
ניסיון נוסף – ללא שיפור

זה לא זה – ממשיכים לחפש…

יש תנינים בים הוא ספרו הראשון של פאביו ג'דה האיטלקי שתורגם לעברית (2011) והוא מגולל את סיפורו האמיתי של אנאיאטולה אכברי שנולד באפגניסטן במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

ילד אזרי כבן 10 באזור שרובו פשטוני ושכולם בו נרדפים על-ידי הטאליבן משולח על ידי אימו כדי לחפש מקום שיש בו סיכוי טוב יותר לשרוד. 3 עצות יש לאימו לפני שהיא נוטשת אותו והן לא להתפתות לסמים, לא להשתמש בנשק ולא לגנוב.
במסעו הוא עובר על-פני חלקים נכבדים מאסיה ואירופה. עובד קצת, מגורש קצת וחוזר חלילה במסע חיפוש אחר השלווה והשקט והאפשרות פשוט לחיות.
במסע ההישרדות שלו שאורך מספר שנים הוא נתקל בעיקר בצדדים באפלים יותר של בני האדם, אך לעיתים גם בטוב לב מפתיע. חלק משותפיו למסע אינם שורדים.
בזכות הרבה מזל ומעט תושייה הוא מגיע לבסוף אל המנוחה והשלווה שחיפש באיטליה ושם הוא מגולל את סיפורו בפני פאביו.

כתיבה טובה וקולחת ותרגום מצוין
הוצאת כנרת זמורה ביתן

מכיוון שזיכרון טעם ההמבורגרים של ארה"ב התפוגג מזמן, החלטנו שהגיע הזמן לבדוק את ההפתעה השנייה מתוך השלוש שנחתה באזורנו. בחול המועד של סוכות כחלק מחגיגות יום ההולדת של אלון שמנו פעמינו לאגאדיר בצהריים ללא הזמנה מוקדמת.
מעולם לא אכלתי בסניף כלשהו של אגאדיר כך שאין לי בסיס להשוואה, המקום נראה בסדר, חדש ונקי. הצוות צעיר, נמרץ ויעיל.

מתוך התפריט שאינו מסובך במיוחד בחרנו כל אחד לפי טעמו ורצונותיו.

המבורגר טוב אמור להיות יותר מאשר סך כל מרכיביו, המינון הנכון של המרכיבים ושילובי הטעמים והמרקמים אמורים ליצור יחד חוויה קולינרית שקשה לך להפסיק לנגוס בה ולכן בחרתי לא להרכיב לעצמי את ההמבורגר האולטימטיבי שלי מתוך מגוון התוספות שבתפריט אלא ללכת על המלצת הבית ובחרתי ב:
דיאנא בקר וטלה 250 גר' – איולי, עגבניות, בצל ירוק ולימון כבוש…56 ש"ח

אשתי רצתה משהו קליל יותר ובחרה ב:
סלט קיסר עם עוף…51 ש"ח

הבת התקשתה להחליט ורצתה לטעום מהכל אז ממש התבקש לקחת:
בייבי אגאדיר – שלישיית מיני בורגר עם תוספות שונות…63 ש"ח

והבן רצה את הדבר הבסיסי:
ג'וניור 160 גר'…43 ש"ח

מכיוון שהמנות מגיעות ללא תוספת המלצרית המליצה שניקח צ'יפס אחד גדול, אז לקחנו.

הג'וניור הבסיסי היה טעים ועשה את עבודתו.
סלט הקיסר היה טעים (מספרים שהעוף הושרה ביוגורט), כמות החסה נדיבה ביותר, כמות העוף הרבה פחות, לא בדיוק מנה שיכולה להשביע.
בייבי אגאדיר התבררו כאחד עם פטריות, אחד עם בצל ואחד עם גוואקמולי, הכמות הכוללת יפה, חוסר האחידות באיכות מכאיב – הבצל בהמבורגר יכול להיות עסיסי ומתקתק, הוא יכול להיות מטוגן בבלילה פריכה, הוא יכול להיות חי ופרוס דק, יש המון אפשרויות, אז למה לבחור בבצל יבשושי, מריר וקצת שרוף?
המבורגר הפטריות היה בסדר, המבורגר הגוואקמולי היה נפלא והתחשק לנגוס בו עוד ועוד.
ולדיאנא, שאלו אותי איך אני רוצה את ההמבורגר שלי, ביקשתי מדיום-וול, קיבלתי מדיום-רר – אז למה לשאול? כמובן שהחזרתי והניסיון השני היה יותר לעניין.
היה ברור שיש הבדל בין הבשר של המבורגר הבקר הרגיל לבין זה של הדיאנא, אבל אם לא היינו קוראים בתפריט, לא היינו מנחשים שמדובר בתוספת טלה, אולי היינו מייחסים את זה רק לתיבול.
לזכותה של המלצרית היא הזהירה שהאיולי "קצת" חריף ולכן הוא הגיע בצד – מזל ענק שכן הוא היה חריף מאוד. הלימון הכבוש טעים אבל חזק ודומיננטי מאוד, הבצל הירוק קצת לא במקום ולא רק שהטעמים לא התחברו יחד לשום דבר מיוחד, הם פשוט לא התחברו – מאכזב.

הצ'יפס היה פשוט מגעיל, מהזן הדק והתעשייתי של רשתות ה"המבורגרים" שאני לא מזכיר את שמם.
רובו נשאר ולא נאכל כלל.

לסיכום: יש למקום פוטנציאל כי בשר הבקר הבסיסי בסדר, נראה שחסרה יד מכוונת שתדאג לשדך לו את המרכיבים הנכונים והאיכותיים במינון המתאים, על מנת להוציא מגוון מנות שיהיו אחידות ברמתן ומגוונות בטעמן.

אם הייתי רוצה רק המבורגר נטו, הייתי הולך פחות ממאה מטר הצידה, נכנס לפיטר הומל (ההפתעה הראשונה) ומבקש מסרגי שיטחן לי המבורגר. כמה דקות על מחבת ברזל חמה, קמצוץ פלפל שחור גרוס והטעם גן עדן. בלי צורך בתוספות 🙂

קיצור תולדות האנושות / יובל נח הררי – הוצאת דביר 2011

כריכת הספר הכוללת טביעת כף יד ממערות שובה שבדרום צרפת ואת טביעת כף רגלו של ניל ארמסטרונג על הירח,צדה את עיני.
בגב הספר כתוב בין היתר:
"לפני מאה אלף שנים חיו בכדור הארץ לפחות שישה מינים שונים של אדם … לפני כשבעים אלף שנה התחולל שינוי מסתורי כלשהו בתודעתו של אחד ממיני האדם הללו – הומו סאפיינס – ודחף אותו להשתלט על העולם כולו."
מבחינתי לא היה צריך יותר בשביל להתחיל לקרוא בספר, אבל למי שזה לא מספיק, יש עוד:
"… מה בדיוק קרה להומו סאפיינס לפני שבעים אלף שנה שדחף אותו להשתלט על העולם? איך ולמה נעלמו כל יתר מיני האדם?"
ועוד:
* מתי המציאו את הכסף ואת האלים הגדולים, ומדוע?
* האם בני האדם נהיו מאושרים יותר לאורך ההיסטוריה?

התחלתי לקרוא את הספר לפני חודשיים והתחברתי אליו מהר מאוד. במערות שובה רציתי לבקר כשטיילתי באירופה לפני שנים רבות, אבל צרפת התגלתה כהרבה יותר גדולה מהצפוי וגם קצת פחות ידידותית ממדינות אחרות באירופה (ומאז המצב רק החמיר). את ניל ארמסטרונג אקשור לסיפור בסוף 🙂

את שיעורי ההיסטוריה בבית-הספר ממש לא אהבתי. הצירוף של תוכנית לימודים יבשה, חומרי לימוד משמימים ומורות ללא יכולת להפיח רוח חיים בנושא, היה קטלני.
הפילוסוף האמריקני סנטיאנה אמר "מי שאינו לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה". מהאופן שבו מלמדים היסטוריה את ילדי, ניכר כי משרד החינוך בהחלט מיישם אמרה זו – גם אם לא במתכוון – וכנראה שמצב מערכת החינוך גם הולך ומחמיר.

קיצור תולדות האנושות הוא כמובן ספר על היסטוריה אבל הוא מעניין. הוא סוקר את ציר הזמן של ההיסטוריה מתחילת היקום, דרך יצירת כדור הארץ, הופעת החיים על-פני כדור הארץ ועד להנדסה הגנטית של ימינו. הוא קושר יחד בצורה מעניינת את כל מה שקשור לאנושות: מדע, טכנולוגיה, פסיכולוגיה ועוד.
הספר מחולק לארבעה חלקים: המהפכה הלשונית, המהפכה החקלאית, עולם אחד – תרבות אחת והמהפכה המדעית.

הסקירה האובייקטיבית (ככל שאדם יכול להיות אובייקטיבי) של התהליכים והעובדות היא מרתקת, ויובל הררי מנסה להציג את העובדות כהווייתן מבלי להיות שיפוטי. התנהגות האדם לאורך ההיסטוריה לא תמיד מחמיאה ולפעמים אפילו מזעזעת, אבל צריך לזכור שאמות המידה והמוסר של היום אינן בהכרח רלוונטיות לעבר וגם שאנחנו יצירי הטבע, ושהתרבות הינה רק עטיפה שלא מסתירה בהכרח את המקורות שלנו.
גם נושאים קדושים (למשל דת ואמונה) זוכים לניתוח חד וטוב שכך. אין ניסיון לשחוט פרות קדושות אבל מאידך גם אין ניסיון לקדש שום דבר.

הטיול המשפחתי לארה"ב בקיץ קטע את הקריאה שלי בספר ולמרות שנשאתי אותו איתי, לא קראתי בו יותר ממספר עמודים אבל כשמצאתי את עצמי עומד עם ילדי במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו-יורק מול שחזורי ראשים של מיני האדם האחרים שנכחדו, יכולתי לספר להם על מה מדובר ולהצית את דמיונם.
   כשביקרנו במוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון וראינו את חליפות החלל של האסטרונאוטים שהלכו על הירח ונגענו באבן שהם הביאו משם, שוב התחברנו לספר


כך גם במוזיאון המדע בפילדלפיה כשנגענו במטאור מחומר שעתיק יותר מכדור הארץ.

.אחרי שחזרנו, באותו שבוע שבו נפטר ניל ארמסרטונג בגיל 82, סיימתי לקרוא את הספר

מומלץ ביותר.

יובל נח הררי מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. אם ההרצאות שלו טובות כמו הכתיבה שלו אז הייתי שמח מאוד לשמוע אותו.

כשביקרנו כזוג צעיר בניו-יורק החלטתו לפסוח על ביקור בגוגנהיים בשל מחיר הכניסה שפשוט נראה לנו אז גבוה מדי. לא חסר היה מה לראות בניו-יורק והנחנו שהמוזיאון יהיה שם גם בעתיד.
עבר לא מעט זמן מאז וכבר הספקנו לראות אי-אילו מוזיאונים בעולם ולהתוודע לשיטות התמחור השונות הכרוכות בביקור בהם.

כשמתחילים לחשוב על מה נמצא במוזיאון, כיצד הפריטים הגיעו לשם ומה מטרתו של מוזיאון, נושא תמחור הכניסה הופך להיות מעניין. האם זה צודק שהציבור ישלם בשביל לראות פריטים שהבריטים שדדו ממצרים לפני 150 שנה? האם מוזיאון שמתוקצב על ידי המדינה צריך לגבות כסף מהציבור בשביל לראות יצירות אומנות שנתרמו למוזיאון? אם המוזיאון הוא גוף חינוכי המשמר מורשת וידע, האם הוא לא צריך להיות נגיש לכלל האוכלוסייה במחיר שווה לכל נפש?

אין דין מוזיאון אחד כדין השני. ישנם לאומיים, ישנם פרטיים, ישנם כאלו שהם אטרקציות וישנם כאלו שהם בכלל גלריות (גוגנהיים אזכור 2).

הגוגנהיים בפירוש הופיע ברשימת המוזיאונים שרצינו לראות בביקור הנוכחי. כדי לעזור לילדים לזהות את המוזיאונים ולהבדיל בניהם נעזרנו בסרטים. לילה מטורף במוזיאון צולם במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, גברים בשחור צולם בגוגנהיים (גם מנהטן, הבנק (The International) ועוד – אבל אלו לא סרטים לילדים).

אחרי הגלריה הלאומית לאומנות בוושינגטון שהכניסה אליה, כמו אל כל 19 המוזיאונים הנפלאים של הסמית'סוניאן (לא ראינו את כולם ;-)) היא ללא תשלום, כבר ראינו קצת אמנות.
אחרי המטרופוליטן בניו-יורק שיש אליו מחיר כניסה מומלץ (25 דולר למבוגר, ילדים עד עד 12 חינם) אבל ניתן לשלם לפי ראות עיניך, כבר ראינו עוד אמנות.
נותרה השאלה גוגנהיים (4) כן או לא? מחד רוצים לראות את המבנה ואת התערוכות, מאידך 18 דולר למבוגר…
את הדילמה פתרה קרובת משפחה שהשיגה לנו כרטיס כניסה משפחתי ללא תשלום מהספרייה המקומית. כן, כן, לספרייה העירונית בעיירה הקטנה יש כרטיסי מינוי אותם היא משאילה לקוראים ללא תשלום כדי שיעשירו את עולמם בביקור במוזיאונים בעיר הגדולה.

אחרי המוזיאונים הענקיים של וושינגטון וניו-יורק הגוגנהיים (5) נראה קצת קטן מבחוץ,
אבל כשנכנסים המבנה הספירלי מרשים מאוד.
  
בחלל הכניסה מותר לצלם אבל במוזיאון עצמו לא. האיסור לא ממש נאכף והשומרים במקום עסוקים בלהתרוצץ בין המבקרים ולהגיד להם "נו נו נו" אחרי שהם כבר צילמו. אפשר גם לראות הרבה אנשים "מדברים" באייפון כשהוא נמצא מול העיניים. מדי פעם גם רואים הבזקים של הצלמים הנועזים יותר.

עלינו במעלית עד למעלה (למה ויל סמיט לא השתמש בה כשהוא רדף אחרי החייזר?) והתחלנו את הסיבוב בירידה (ככה יותר נוח עם העגלה). לא לקח לי הרבה זמן להבין שהאמנות הזו מודרנית/אבסטרקטית/אימפרסיוניסטית (מחק את המיותר) מדי בשבילי או כפי שהילדים אמרו "גם אני יכולה לעשות כזה" או "מה זה הקשקוש הזה?" בשלב הזה שמחתי שלא שילמנו על הכניסה שכן זה היה יכול להיות מעצבן למדי, עוד לא ידעתי שיחכה לי בהמשך משהו אחר להתעצבן עליו.
מדי פעם יש נקודות או מבחינתי כמו ריכוז של יצירות של קנדינסקי – החלטתי גם לצלם.

קנדינסקי – אחד האזורים היותר צפופים בתערוכה

באמצע הדרך יש קפיטריה קטנטונת, מקום טוב להאכיל בו את תומר, הלקוחות נדרשים לשבת בתצורה המזכירה מאוד את מיקום היצירות.
לפתע הבחנו בשתי יצירות מעניינות, אחת של ויקטור וסרלי והשנייה בסגנונו המוכר של יעקב אגם, "נכון, זה דומה למזרקה בדיזנגוף". על הכרטיס המתאר את היצירה הבחנתי שרשום "ראשון-לציון, פלסטין".
 הילדים לא הצליחו להשלים עם העיוות הזה והחליטו לשאול את אחד המדריכים במקום לפשר העניין. התשובה שהתקבלה היא שזו החלטה של אוצר התערוכה ובהתאם לבקשת האמן ואם משהו "מפריע" לנו (you are upset by anything) ניתן לדבר עם שירות הלקוחות.

אחרי שהשלמנו את הסיבוב הספירלי והגענו לקומת הקרקע ניגשנו אל שירות הלקוחות וביקשנו הסבר.
ההסבר היה שבשנת 1928 כשאגם נולד בראשון לציון לא הייתה מדינת ישראל, הייתה פלסטין.
כשהסברתי לדוברת שיש הבדל קטן בין פלסטינה א"י של המנדט הבריטי לבין הרשות הפלסטינית של היום היא אמרה שיש תגובה רשמית כתובה של המוזיאון ומיד יביאו לנו אותה. ממהירות התגובה וחלקות הלשון ניכר היה כי אנחנו לא הראשונים ששאלנו את השאלה הזו.
בקלסר שהוצג בפנינו הופיע אותו ההסבר אבל ביתר פירוט, כלומר שחשוב להם הדיוק ההיסטורי לגבי שייכות העיר דווקא בשנת הלידה של האמן. היכן התגורר האמן כשהוא יצר את היצירה (תאריך שגם מופיע על השלט) או שייכותו הלאומית של האמן כנראה פחות חשובים.
בקשתי לקבל עותק של התגובה או לצלם אותה במצלמה נענתה בשלילה.

מעניין אם יעקב אגם מודע לכך – הילדים מתכוונים לבדוק.

אחרי האכזבה מהבחירה הראשונה שלנו בשבוע המסעדות של ניו-יורק, הלכנו על משהו בטוח יותר, את סושי סמבה בת"א אנחנו מכירים ואוהבים, פעם כזוג לארוחת טעימות ופעם כמשפחה.

אחרי ביקור באתר ההנצחה לאסון התאומים או בעגה המקומית 9/11, מצאנו את עצמנו בפתח המסעדה

כשעה לפני מועד ההזמנה שלנו, לשמחתנו התקבלנו בסבר פנים יפות. תומר מחייך לכל עבר ושובה את לב המארחת והמלצרים, ואפילו חותכי הסושי בבר הסושי מוותרים לרגע על מבטם הרציני ומחייכים.

יש כמובן את תפריט שבוע המסעדות אבל גם התפריט הרגיל לצהריים נראה מעניין, לאחר התייעצות קלה עם המלצרית הזמנו ארוחת ילדים אחת ושלוש ארוחות במסגרת שבוע המסעדות. נענו בשמחה לבקשתנו להוציא את ארוחת הילדים מהר ככל האפשר אבל הסבירו שהיא מורכבת מחלקים רבים וזה ייקח מעט זמן. לא כ"כ הבנו מה מסובך בארוחת ילדים עד שהיא הגיעה:

הסטייק אלוהי ופירה תפו"א סגולים שמתחתיו שימח מאוד את תומר שקמת נמאס לו לנשנש לחם כל הזמן, הסושי מצוין וגרגרי התירס הענקיים מעניינים.תהינו, אם זו מנת ילדים, מה מחכה למבוגרים?

למנות הראשונות הזמנו סלט ירקות ופעמיים לביבות תירס, כמובן שהיו למנות שמות קצת יותר מעניינים עם תיאור של התכולה. הסלט היה טעים ביותר ולביבות התירס היו נפלאות ממש!

כיאה למסעדה שיש בה צד יפני, יש הקפדה על אסתטיקה והרמוניה, לא רק בתוך כל מנה אלא גם בהגשה שלהן ביחד

לעיקריות לקחנו פעמיים סושי ופעם אחת דג
הדג היה מעולה אבל הסושי היה עוד יותר טוב ממנו – האצות היו צהובות ורכות מספיק כדי שלא יהיה צורך לנגוס בהן בחוזקה ושילובי הטעמים היו מהממים.

גם כאן ניכרת ההשקעה בעיצוב ובהגשה

ישבנו שמחים ושבעים ולפתע נזכרנו שיש גם קינוח 🙂

קינוח ארוחת הילדים היה קומבינציה מהממת של פריטים שגרמה לאלון לחיוך ענק
והמבוגרים יותר חלקו Mochi אחד ופעמיים קינוח גלידה/קפה/שוקולד   

טעים, טעים, טעים
וגם שירות מצוין ואווירה כייפית
בהחלט חוויה מתקנת