פעם אחת לפני שנים רבות (לפני Google), כשהמידע שלנו לגבי אוכל ובישול עדיין הגיע מספרים וכתבות בעיתונים, היה לגב' אנסקי, לא הסלב מיכל ממאסטר רשף, אלא אמא שלה שרי, טור בשם אוכל במוסף סופשבוע של עיתון מעריב.
מדי שבוע הייתה בוחרת סוג של מאכל או מזון וכותבת עליו משהו בתוספת מספר מכובד של מתכונים, חלק קטן מהכתבות האלה שמורות אצלי ובחלק עוד יותר קטן אני משתמש דרך קבע.
באחת מכתבות ספטמבר 1996 התפרסמה כתבה על חבושים.
הסיפור מצא חן בעיני
בשלב מאוחר יותר כשהתחלתי לקנות חבושים, גם המתכונים מצאו חן בעיני.
החבוש (Cydonia oblonga) הוא פרי מוזר, קרוב משפחה של התפוחים והאגסים אבל לא ממש אכיל ללא בישול.
הריח שלו מדהים – בושם ממש.
הניסיון שלי מראה שאין מה להתעסק עם החבושים הקטנים (גודל אגרוף) שניתן למצוא בסופרמרקט, אלא רק עם הענקיים (2 אגרופים לפחות) ששוקלים 600-700 גרם, קליפתם צהובה, חלקה ומבריקה והם מיובאים בדרך כלל מטורקיה, לכו לחפש בשוק.
החבוש עתיר בפקטין (חומר מקריש) שהופך אותו לחומר גלם מעולה לריבות וכדומה.
בפורטוגזית מכונה החבוש Marmelo ומכאן גם מגיע המונח מרמלדה שהייתה מיוצרת במקור מחבושים.
מרמלדת חבושים (הגרסה שלי)
2 ק"ג חבושים (שלושה חבושים גדולים)
2 לימונים קטנים
1 ק"ג סוכר
שוטפים היטב את החבושים והלימונים, חותכים לרבעים ותיזהרו על הסכין שלכם 🙂
מכניסים לסיר, מכסים במים ומרתיחים עד שהחבושים מתרככים (30-60 דקות).
* חשוב – מרגע הוספת הסוכר הפרי לא יתרכך יותר
זורקים את הלימונים.
שומרים את הנוזלים (משקה מרווה וטעים כשהוא קר).
זורקים את ליבת החבושים, המהדרין גם מקלפים את הקליפה, וטוחנים את החבושים במעבד מזון.
מכניסים את החבושים הטחונים והסוכר לסיר ומבשלים על אש קטנה תוך כדי ערבוב מדי פעם עד שהתערובת מסמיכה, מאדימה ומבריקה (שעה או יותר).
שופכים לתבנית ומשטחים לעובי של 5-10 מ"מ.
באופן אידאלי התבניות אמורות להיות מונחות בשמש לייבוש למשך מספר ימים, אני בד"כ מוצא את החבושים בחורף כך שאני נאלץ לייבש אותם בתנור (75 מעלות למשך מספר שעות – לא חובה ברצף).
המטרה בייבוש היא אידוי הנוזלים עד למצב שהעיסה פחות דביקה.
חותכים למעויינים (או לכל צורה אחרת) ומגלגלים בסוכר.
הפקדתי אותם בצידנית שאותה אני מקפיד לקחת ברכב כשאני מסתובב, וניצלתי את החניה שהייתה לי כדי לבצע עוד אי אילו מטלות.
ולעיקריות:
