הבלוג של יונתן

החלטתי לנצל הפוגה בעומס העבודה לטובת ביקור בשוק. השוק הקרוב אלי הוא שוק נתניה ולמען האמת הוא שוק מוצלח למדי. השוק ברובו מקורה כך שלא חם מדי בקיץ ולא נרטבים בחורף, המרווח בין הדוכנים סביר ולכן לא צפוף מדי וגם אין בעיית חניה.
יש מבחר גדול מאוד של פירות וירקות וכמובן גם דגים, בשר, חמוצים, ביצים, פיצוחים ופירות יבשים, מאפים ועוד. יש גם אזורי ביגוד, סדקית וכלי בית, אבל אלה מעניינים אותי פחות.
גם מסעדות קטנטנות ואיכותיות אפשר למצוא אבל כדאי להיעזר בהמלצות של מי שמתמצא.
למרות שלא הייתי בשוק זמן רב, מוכר החמוצים שם לב שהסתפרתי, גם מוכר הדגים שמח לראות אותי והצטיידתי בשלושה דגי דניס קטנים לארוחת הצהרים.
ירדתי לתחתית השוק ונכנסתי לאיטליז בוארון, כמויות הבשר שנמכרות שם מדי יום מבטיחות שהבשר טרי, עיני נמשכו מיד לנתחי אוסובוקו, הם היו קטנים מהרגיל, גם העצם וגם הנתח עצמו, דהיינו חיה קטנה יותר ובשר רך יותר ובכל זאת הבשר היה משוייש כנדרש (58 ש"ח לק"ג בלבד), לקחתי גם נתח אסאדו יפה למראה (48 ש"ח לק"ג) שימתין בפריזר ליום סגריר.

אוסובוקו – Osso Buco (באיטלקית עצם חלולה), תבשיל איטלקי שמקורו בעיר מילאנו.
אני לא יודע מהיכן לקוח המתכון שלי לאוסובוקו, אבל הוא טוב אז אין סיבה להחליף אותו.

מרכיבים (לארבעה עד שישה סועדים)
1.5-2 ק"ג נתחי אוסובוקו (4-6 חתיכות)
קמח
מלח ופלפל גרוס
2 כפות שמן זית
2 כפות חמאה (מי שחשובה לו הכשרות שיחליף בעוד שמן זית)
בצל גדול קצוץ דק
2 שיני שום כתושות
קופסת שימורי עגבניות שלמות מקולפות או קוביות (400 גרם)
קופסה קטנה של רסק עגבניות
חצי כוס יין לבן יבש
כפית סוכר
רצועה של קליפת לימון
כפית מיורן יבש
3 כפות פטרוזיליה קצוצה
גרידת הדרים מחצי לימון וחצי תפוז

הכנה
מצפים את הבשר בקמח שתובל במלח ופלפל.

מחממים את שמן הזית והחמאה בסיר גדול, צורבים את הבשר ומוציאים.
* אם יש סו-ויד – מכניסים את הבשר לאחר ההשחמה לסו-ויד בטמפרטורה של 72 מעלות למשך כ-6 שעות

מנמיכים את הלהבה ומטגנים את הבצל עד שהוא מתרכך ומוסיפים את השום.
קוצצים גס את העגבניות ומוסיפים לסיר.
מוסיפים את רסק העגבניות, היין, הסוכר, הלימון, המיורן וחצי מהפטרוזיליה.
מחזירים את הבשר ומוודאים שהוא מכוסה בנוזלים
* אם הבשר בושל בסו-ויד, מוספים אותו חזרה לסיר עם הנוזלים מהשקית

מבשלים כשעתיים עד שהבשר רך והרוטב מסמיך.
ניתן להוסיף ציר או מים רותחים במידה וחסרים נוזלים.
מגישים על מצע של אורז לבן ומקשטים בגרידות הדרים ופטרוזיליה.

כדי שהעצם באמת תהיה חלולה, מוציאים את מח העצם באמצעות מזלג קטן ואוכלים 🙂
אחרי שנגמר הבשר, נשאר עדיין שפע של רוטב שהולך טוב עם אורז גם למחרת.

קלמארי זה משהו שאני אוהב לאכול אבל לא משהו שיצא לי לבשל.
יד על לב, מתי ראיתם בפעם האחרונה קלמארי טרי?
בשישי בבוקר הזדמנתי לנתניה ומכיוון שהייתי באזור וכבר מצאתי חניה, נכנסתי לטיב טעם. לא הייתי שם כבר מספר שנים, גם כי חנות המפעל בעמק חפר יותר קרובה ופחות צפופה אבל בעיקר כי הסבירו לי שם פעם בפרוטרוט איך מטפלים במוצרים קפואים שהפשירו במקררי התצוגה (אבל עזבו, זה אמור להיות פוסט חיובי).
עשיתי סיבוב ונעצרתי מול הדגים הטריים. טריים? נו, אולי אתמול הם היו טריים, אבל לצד נתחי הטונה האדומה (230 ש"ח לק"ג למי שמתעניין) ועוד דגים אחרים במחירי בוטיק, נחה לה ערימה של שרימפס ענקיים וטריים (170 ש"ח למי שמתעניין) ועוד ערימה של, לא תאמינו, קלמארי טריים, והמחיר רק 69.90 ש"ח לק"ג.
שפשפתי את עיני ומכיוון שהמוכר בדיוק התפנה מצאתי את עצמי מזמין קלמארי.הפקדתי אותם בצידנית שאותה אני מקפיד לקחת ברכב כשאני מסתובב, וניצלתי את החניה שהייתה לי כדי לבצע עוד אי אילו מטלות.
היה לי זיכרון מעורפל על הטיפול בקלמארי, כנראה מאיזו תכנית טלוויזיה שראיתי פעם, אבל בעידן YouTube הכל פשוט, כותבים HOW TO CLEAN A SQUID ומקבלים שפע סרטונים, אני בחרתי בסרטון http://www.youtube.com/watch?v=xM2R_evubhI והתחלתי לממש.

מפרקים את הראש מהגוף ומוציאים את עמוד השדרה, ואז אפשר לקלף (לא חובה) 

חותכים את הגופים לטבעות
חותכים את הראשים ומרחיקים את שקי הדיו (נשתמש בהם בפעם אחרת) ומוציאים את המקור/הפה.  

גם "בישול קלמארי" מחזיר המון תוצאות חיפוש, קראתי, הבנתי את הרעיון והלכתי ליישם.
מחממים מחבת ברזל כבדה עם כמות נדיבה של שמן זית.
מכניסים את הטבעות לדקה וחצי שתיים לכל היותר ומפזרים מעל מעט מלח (אם אתה לא רוצים לאכול גומי, תעשו לעצמכם טובה ותשתמשו בטיימר).
מוצאים את הטבעות לקערה.
לשמן, הכולל עכשיו גם נוזלים שהטבעות הגירו, מוסיפים שיני שום קצוצות ואחרי דקה גם את ראשי הקלמארי, אחרי עוד 2 דקות מוסיפים קצת פטרוזיליה קצוצה דק, ערבוב קצר,מכבים את האש, מוזגים את הראשים והרוטב שנוצר לתוך הקערה עם הטבעות, מטפטפים קצת מיץ סחוט מתפוז (לא היה לי לימון).     

בתיאבון! 

בפעם הבאה ננסה קלמארי מטוגן בבלילה, ראיתי אחלה סרטון:  http://www.youtube.com/watch?v=OT-kq11Q8fU

ואחרי זה? אולי ריזוטו שחור…

נגיעה אחרונה של חופש, שלושה ימים בירושלים, לינה במלון יהודה, למרות שהוא נראה לא רע "על הנייר" באינטרנט, לא ציפיתי להמון, מה אנחנו בעצם צריכים חוץ מבריכה ומקום להניח את ראש?
לשמחתי המלון היה טוב, מתוכנן ומעוצב יפה, מודרני, נקי, נוח, מרווח, השירות לא רע וארוחת הבוקר מעולה.
אבל ארוחת בוקר אינה מספיקה לכל היום, ולכן תכננו כריכים לצהריים והזמנה למסעדת אדום במתחם התחנה בירושלים לשעה 17:00.
האווירה במתחם התחנה נעימה מאוד, הדעות חלוקות לגבי איזו טובה יותר, ירושלים או ת"א, אבל יש הסכמה שבשתיהן נחמד.
קיבלנו אותנו יפה והתיישבנו בפנים, המלצרית הייתה נחמדה מאוד ועזרה לנו לנווט בתפריט, גילתה בקיאות גדולה במרכיבי המנות, באופן הכנתן ובאוכל בכלל.
ביקשנו המלצה על מנת הפתיחה הטובה ביותר, המלצרית הציעה סביצ'ה משלושה דגים בגספאצ'ו עגבניות צהובות – הדג היה קצוץ גס מדי והגספאצו' היה סמיך ועשיר טעמים אם כי חריף בצורה לא מאוזנת.ולעיקריות:
הבחירה של אלון הייתה קלה – המבורגר 250 גרם שהגיע על-גבי לוח צפחה עם צ'יפס בקערה תואמת, תומר הצטרף אליו וגילה מיומנות בטבילת הצ'יפס. למרות מידת העשייה המבוקשת , מדיום-וול, הבשר היה רך מאוד וגם טעים להפליא, ללא ספק המבורגר משובח ביותר.
   

ניוקי ערמונים ופורצ'יני, מנה לא מסובכת להכנה, היה מצוין.

"רק פירות ים" למרות שהובטח שכלל אינו חריף, היה חריף בהחלט, בירור של מנהלת המשמרת העלה שמישהו במטבח התבלבל וכנראה עטף את המנה ברוטב של
מנה אחרת לגמרי, הניסיון השני היה הרבה יותר מוצלח.
   

"מדליוני פילה בקר ומח עצם ברוטב יין אדום אגזים וג'ינג'ר", ערימת עלי הרוקט (ללא כל תיבול) הייתה מיותרת לגמרי, אלא אם יש חשיבות לשלושה חלקים בצלחת, הפירה היה קמחי ותפל ולחלוטין לא הולם מסעדה מכל סוג שהוא, הרוטב היה מושלם, גם הפילה היה משובח ביותר, לא ברור לי פשר הצנימים (קרקרים דקים מהסופר?) שהפרידו בין מדליוני הפירה וחתיכות העצם – שוב צורך בשלושה מרכיבים?

לקינוח בדקנו פבלובה פירות יער שהייתה טובה אבל לא יותר מזה ו"טריו קרם ברולה" (שוב שלושה?) אני לא אוהב קרם ברולה אבל הבנות דיווחו שהקלאסי היה מצוין, השני היה אכיל והשלישי לא כל-כך.   

לא קל לסכם את החוויה, התנודות באיכות האוכל לא הגיוניות בכלל, הבסיס טוב ויש מנות מעולות, אבל מאידך יש גם טעויות של מתחילים. השירות שאנחנו זכינו לו היה מצוין והעברנו אחה"צ בכיף.

העסקית שלהם היא בעצם 15% הנחה על המחירון, מה שאומר שהמסעדה בעצם לא זולה בכלל.
ואתם, האם תעצרו באדום?     

בחיפושי הבלתי פוסקים אחרי חומר קריאה נתקלתי בספר בעל עטיפה נאה שהזכיר לי סדרת ספרים אחרים, הכיתוב על-גבי העטיפה הזכיר לי על מה מדובר.
סוזן קולינס
מחברת משחקי הרעב
עליהם כתבתי כבר בפוסט אחר.

גיבור הסיפור, גרגור בן ה-11, או "גה-גו" כמו שמכנה אותו אחותו בת השנתיים "נעלולה" שמכונה כך עקב חיבתה להלך בנעליים של הגדולים ממנה, צולל פתאום יחד עם אחותה לתוך "עולמטה", עולם דמיוני אך מאוד אנושי המתקיים מתחת לעולם שלנו. מקום שבו חיים אנשים בהירים יותר עקב המחסור בשמש, החרקים והחיות גדולים יותר, מדברים ומנהלים מאבקים.

כמו שגרגור צלל לתוך "עולמטה", כך צללתי אני לתוך הסיפור ולמרות שהשעה הייתה מאוחרת, לא יכולתי להניח את הספר וסיימתי אותו בקריאה אחת (כך ששוב חסר לי מה לקרוא), לא ארוכה מדי כי הדפוס גדול ונוח למי שכבר עייף מיום עבודה מול המחשב.

הכתיבה טובה, אפילו טובה מאוד ומתאימה גם לילדים, ככלות הכל גיבור הסיפור בן 11 והסיפור מסופר מנקודת מבטו, גם נוער ימצא עניין בסיפור ההרפתקה, ולמבוגרים נוספים רבדים עמוקים יותר, גם של רגשות וגם של ההזדהות עם התנהגותה של "נעלולה" בת השנתיים.

התרגום משובח ביותר וניכר כי הושקעה בו מחשבה רבה.
הסיפור מסתיים באופן שמשאיר פתח לספרי המשך.
בירור קצר העלה שספר זה שנכתב בשנת 2003, אבל תורגם רק עכשיו אחרי עשור, הוא בראשון מבין חמישה.

קריאה נעימה 🙂

אחרי הפעם הראשונה שאכלתי שם (ארוחת בוקר), התגובה שלי הייתה "איך זה שלא סיפרו לי על המקום הזה קודם?".
מכיוון שאני לא ממש אוהב ביצים (אלא אם הן בעוגה או במוס שוקולד) אני מעדיף לא לאכול ארוחת בוקר מחוץ לבית, מפני שאחרי שמוחקים את הביצים מהתפריט, במקרה הטוב נשארת גרנולה ובמקרה הרע…
בגוז' ודניאל המבחר הרבה, אבל הרבה יותר גדול.

מאז, ובסה"כ עברה פחות מחצי שנה, הספקתי לאכול שם עוד 3 פעמים, בצהריים, אחרי הצהריים ובערב, בקבוצות בין 2 ל-9 אנשים וכל פעם הופתעתי מחדש (לטובה!).

האירוח אדיב, השירות טוב מאוד – הרבה מעל למה שאפשר לצפות בביסטרו כפרי, והאוכל… האוכל פשוט נפלא.
המקום שוכן על גבעה במושב בני-ציון ומכיוון שאין הרבה גבעות באזור, יש נוף. אולי קצת יומרני להשוות את הנוף לטוסקנה, אבל המראה מהחלונות הגדולים או מהמרפסת עצמה בהחלט נאה.

בפעם הראשונה אכלתי סנדוויץ' – חציל עיזים – "חציל קלוי גבינת עיזים זיתי קלמטה ושום קונפי" (32 ש"ח). כמות נדיבה וטעמים שהשתלבו מעולה אחד עם השני.
אני לא זוכר מה אכלתי בכל אחת מהפעמים אבל כל הנוכחים, ילדים ומבוגרים כאחד יצאו מרוצים.
המנות בגודל נאה כך שאחרי מנת פתיחה ומנה עיקרית לאדם הממוצע לא נשאר מקום לקינוח – נסו לקחת זאת בחשבון כי גם הקינוחים שווים 🙂

דוגמאות מהביקור האחרון – ארוחות עסקיות:
המבורגר 220 גרם + תוספות (לפני ואחרי)
 

הפסטה בייצור עצמי והיא טעימה גם ללא שום תוספת, על אחת כמה וכמה עם הרטבים ופרמז'ן מעל

מנות פתיחה – קלמארי על הפלנצ'ה וטרטר סלמון
 

כבדי עוף בצלים בטאבון וצימוקים על פירה (פירה 3 כוכבים)

פרגיות בלימון כוסברה צ'ילי סלסת עגבניות על נאן (טוב למי שאין לו בעיה עם צ'ילי) 

 ריגטוני ראגו בקר ירקות שורש וחזרת (נראה טוב והטעם פשוט גן עדן – אפשר לבקש בלי צ'ילי)

 פילה דג היום (דניס) וירקות בטאבון

פסטה שני צבעים עם פירות ים (שימוש לא פחות מגאוני באניס – אפילו שונאי האניס אהבו) 

 חיוכים של סועדים שמחים
    

מומלץ להזמין מקום!!!
בסוף השבוע אפילו הכרחי

לפני כשנה וחצי הוזמנתי בהפתעה לבוא ולבדוק מסעדה עם קונצפט חדש: לקחת מהר, לאכול לאט.
למרות שאהבתי, לא יצא לי מאז לחזור לשם, לו הייתי עובד או גר בסמוך, מן הסתם הייתי מגיע לשם יותר.
ביום שישי האחרון, הזדמנתי עם משפחה מחו"ל לנמל תל-אביב ובדרכנו לשוק האיכרים ראיתי את השילוט המוכר. מכיוון שהרעב כבר החל להציק, החלטנו להיכנס.
מסתבר שמאז שאכלתי שם נפתחו עוד 2 סניפים, אחד בנמל ת"א והשני בירושלים.

כצפוי, האוכל הגיע מהר, נראה טוב והיה טעים. אני אישית מעדיף את הפסטה שלי קצת יותר מבושלת, אבל במעבדת הפסטה אין חוכמות, המכונה האוטומטית מוציאה את הפסטה מהמים בדיוק בזמן המתוכנן.
    

בתוך החנות היה מקרר מלא קרטיבים של פריז, כן, כן – אלה שכיכבו בכתבה בטלוויזיה לא מזמן.
ארטיקים מפירות אמיתיים בלי צבעים זרחניים.
בדקנו גם קוקוס וגם פסיפלורה ושניהם היו מצוינים. בדיון שהתעורר סביבם עלה הרעיון לנסות לעשות כאלה בבית.
בערב, אחרי שהגענו הביתה, חזרתי למעבדה שלי, שלפתי קוקוס שנשאר מפסח (רבע כוס), פחית חלב קוקוס, מים לדילול, סוכר (רבע כוס) וקצת שמנת (לא חובה) וניסיתי לשחזר את הטעם, חיממתי מעט כדי להמיס את הסוכר ולמצות את הטעם מהקוקוס.
מהמקפיא הוצאתי פסיפלורה שהוקפאה מעודף הפירות של העונה הקודמת, הוספתי מים וסוכר ואז נותר החלק הכי קשה – צריך לחכות עד שהעסק יקפא.

קשה אבל שווה!