מעשה במשה לוי שנולד באוסטריה בשנת 1830 והחליט לקראת גיל 70 שהוא רוצה לבלות את שנותיו האחרונות בארץ הקודש, וכך לקראת סוף המאה ה-19 ארז את דבריו ועשה את דרכו לעיר הקודש ירושלים.
משהגיע לעיר ביקש לשכור לו חדר בעיר העתיקה בתוך החומות, הוא מצא חדר פנוי בביתה של אלמנה צעירה, שרה שטיינברג שמה, שחיה יחד עם בנה, בן-ציון בן השלוש, אחרי מות בעלה פנחס-צבי. מכיוון שמשה דאג לשמה הטוב ולמרות גילו הלא צעיר, החליטו השניים להינשא, רק ליתר ביטחון וכדי לחסוך רכילות מצד השכנים.
למרבה ההפתעה, או אולי לא, הרתה שרה וב-3 במאי 1902 נולד יהודה-ברוך, אח צעיר לבן-ציון שהיה אז כבן חמש. יהודה גדל בירושלים, תחת השלטון העות'מני, על ילדותו אין אנו יודעים הרבה, והיום כבר אין את מי לשאול, מה שהוא כן סיפר זה שבילדותו לא היה הרבה מה לאכול, אני מניח שהיום מכנים זאת רעב. בשנים הקריטיות יהודה, כמו רבים מבני דורו לא זכה לתזונה מספקת ולכן לא צמח לגובה.
בן-ציון הגיע לגיל שהתאים לגיוס לצבא, אך מכיוון שלא היה מעוניין לשרת כחייל באימפריה העות'מנית, בחר להימלט בדרך בלתי ידועה מהאזור, עשה את דרכו ברחבי אירופה והגיע לבסוף מצרפת לאנגליה שם השתקע והקים משפחה.
לקראת סוף 1917, כשהיה יהודה בן 15 נכנע השלטון העות'מני לבריטים. יהודה למד מקצוע – עלעקטרי-טכניקער (טכנאי חשמל) והיה, כך מספרים, מסריט באחד מבתי-הקולנוע בירושלים, ייתכן וקולנוע ציון.
בשנת 1922 כשהיה יהודה בן 20 הוענק המנדט על ארץ ישראל לבריטניה על-ידי חבר הלאומים ובוצעה הפרדה מנהלית בין שטחי עבר הירדן לבין ארץ ישראל המערבית (פלשתינה).
פלסטין היהודית (ארץ ישראל, לימים מדינת ישראל) לצד פלסטין הערבית (עבר הירדן, לימים ירדן)
ב-24 באוקטובר 1922 יהודה חתם ויתור על אזרחותו האוסטרית אותה ירש מאביו וקיבל מהשלטון הבריטי אזרחות של הישות המדינית החדשה, כלומר אזרחות פלסטינית.
יהודה הכיר צעירה בשם שושנה פניני (פרלמן) לבית מנשטר, ילידת צפת שהייתה "מנהלת בבית-החולים על הכביסה".
ב-2 בדצמבר 1924, כשהיה בן 22 נשא יהודה לאישה את שושנה בת ה-18 והם עברו להתגורר בשכונת בית-ישראל.
חודשים ספורים אחרי החתונה ונסעו לחפש את עתידם באוסטרליה שם נולדו להם 3 בנות בהפרשים של 7 שנים.
רבקה שולמית תקוה
הם לא היו דתיים במיוחד, בעצם בכלל לא, אבל חינכו את בנותיהם לאהבת ארץ ישראל, השתתפו ב"הכשרה" באוסטרליה, עברו הכשרה במכון למדריכי חו"ל בארץ, ובבוא הזמן שלושתן עלו לארץ. הצעירה שבבנותיהן, רות-שולמית נישאה לבחיר ליבה שמעון בשנת 1960, ובשנת 1961 עלו לארץ והתיישבו בנגב בבאר-שבע, שם נולד בשנת 1964 בנם הבכור, יונתן (אני).
בילדותי סבתא שושנה וסבא יהודה נהגו להגיע לביקורים בארץ מדי מספר שנים, אני זוכר שבאחד הביקורים, כנראה באוגוסט 1974 כשהייתי בן 10, נסענו לעיר העתיקה בירושלים ויהודה הראה לנו את הרחוב והבית שבו גר בילדותו, אני זוכר מדרגות אבן עם מעקה ברזל שעולות בצד הבית לקומה שנייה, "שם עמדתי" כך אמר לנו והצביע על המדרגות "וראיתי את שושנה הולכת לקראתי ברחוב".
שושנה ויהודה בארץ לכבוד בר-המצווה שלי – עם שלוש הבנות רבקה תקוה ושולמית (3.4.1977)
חוגגים את חג הפסח בישראל (8.4.1982)
כשהייתי בן 24, בשנת 1988, נפטרו שושנה ויהודה באוסטרליה בהפרש של חודשים ספורים זה מזה.
אבל אנחנו, צאצאייהם הפלסטינים, עדיין כאן.
