הבלוג של יונתן

בקיץ שעבר ביקרנו לראשונה בבריסקט, מסעדת מעושנים חדשה יחסית על כביש 4 בואכה חדרה מדרום.
בסה"כ היה בסדר, אבל בהחלט היו נקודות לשיפור. היו לנו תוכניות לחזור שוב אבל העובדה שסגור בסוף השבוע קצת הקשתה על כך.
ביקור שלא מן המניין של החיילת יצר הזדמנות ולכן ניצלנו אותה לארוחת צהריים – היא בפעם הראשונה ואני בפעם השנייה.
השינוי הראשון לטובה היה המלצר שהיה חייכן ונחמד.
הזמנו מנת שוקרוט עם נקניקייה נוספת – תבשיל של כרוב כבוש בבירה עם חתיכות נקניקיה.
מנה מאוד מאוד מוצלחת שאי-אפשר להפסיק לאכול ממנה, אם כי אני לא בטוח שצ'וריסוס היא דווקא הנקניקיה המתאימה ביותר לתבשיל הזה, אבל במגבלות הכשרות זה בסדר.

בנוסף לקחנו ערימת בשרים single הכוללת 350 גרם של בריסקט, אסאדו וצ'וריסוס עם תוספת של תפו"א ובטטה אפויים, קולסלאו וחמוצי הבית.

הבריסקט היה הרבה יותר טוב מאשר בביקור הקודם, פרוסות שמתפרקות בקלות ושומן רך ואכיל ובכלל לא צמיגי והבשר עשיר בטעם.
האסאדו היה קצת קריספי בחוץ ועשיר מאוד בטעמים – ביצוע טוב.
הצ'וריסוס היה מתובל מאוד מבלי להיות חריף – יפה שיש מי שמבין את ההבדל בין צ'וריסוס למרגז, אם כי קצת יבש ומתפורר מדי.
בניגוד לפעם הקודמת, הפעם הבטטה הייתה עשויה כמו שצריך וטעימה כמו תפוח האדמה.
מחיר קנקן הלימונדה עלה ל-24 ש"ח אבל נשאר טעים.

יצאנו שבעים בהחלט ועם חשק גדול לחזור שוב ולטעום דברים נוספים מהתפריט.

כשביקרנו בברצלונה לפני שנתיים הלכתי עם אלון לסדנת בישול של אוכל ספרדי ולמדנו להכין גספאצ'ו – מרק קר ומרענן לימות הקיץ החמים.
בבולגריה מצא חן בעינינו מרק השעועית הלאומי או בפי המקומיים Боб чорба (בוב צ'ורבה), מרק חם ומשביע שמתאים מאוד לאכילה בהרים המושלגים.
יש קווי דימיון בין התבלינים הנפוצים בבישול הבולגרי לבין מדינות האזור (למשל פפריקה ושום) וגם קווי דימיון לתבלנים הנפוצים בארץ (למשל כמון וחילבה). מאידך הבולגרים משתמשים גם בתבלינים שפחות מוכרים לנו למשל ספירמינט (ממשפחת הנענע/מנטה) או בפי המקומיים джоджен (ג'וג'ן). הספירמינט הולך טוב עם שעועית ומהווה יחד עם הפפריקה חלק מהותי מטעם המנה.

אז אחרי שני הבובים של חיפה (לא למאכל) נערכנו לבוב של בולגריה.
הבאנו איתנו חזרה מבולגריה מגוון תבלינים מקומיים וגם שעועית יפה.
מתכונים יש בשפע באינטרנט והמתכון שהשתמשתי בו מבוסס על הפוסט הזה.

מרכיבים (ל-8 מנות)
¼1 כוסות שעועית
4 כפות שמן
1 בצל קצוץ דק
1 גזר קצוץ דק
1 פלפל ירוק קצוץ דק
2 עגבניות קצוצות דק
½1 כפות פפריקה
½ כף ספירמינט מיובש
מלח
פלפל שחור גרוס

הכנה
1. לשטוף את השעועית ולהשרות במים למשך הלילה.
2. להכניס את השעועית לסיר עם 3 כוסות מים (750 מ"ל), להרתיח, לבשל 5 דקות ולשפוך את המים.
3. לטגן את השעועית ב-2 כפות שמן למשך 2 דקות תוך כדי ערבוב.
4. להוסיף לשעועית 4 כוסות מים (ליטר), להרתיח ולבשל על אש קטנה עד שהשעועית תתרכך
(45 דקות לשעועית בולגרית – הרבה יותר לשעועית לבנה מקומית).
בזמן שהשעועית מתבשלת
5. לטגן ב-2 כפות שמן את הבצל והגזר במשך 8 דקות.
6. להוסיף את הפלפל, העגבניות והתבלינים ולבשל 5 דקות.
כשהשעועית מבושלת
7. להוסיף את הירקות לסיר של השעועית ולבשל 20 דקות על אש קטנה.
8. להגיש עם פטרוזליה, עלה נענע או גבינה בולגרית מגוררת*.

*בבולגריה גבינה לבנה מגוררת היא תוספת לגיטימית כמעט לכל דבר. למשל לצ'יפס יחד עם הקטשופ, למרק חם, לסלט שופסקה ועוד…

ארזנו, אכלנו ונפרדנו לשלום מהמלון הקטן שלנו בעוד כליי התחבורה של השכן מלחך עשב בחנייה.

יצאנו לדרך מדבין לכיוון שירוקה לקה (Shiroka Laka) כפר קטן וציורי בהרי הרודופי.
קטן, קטן אבל משמעותי למדי ועתיר היסטוריה. ראשית האדריכלות שם ייחודית, בתים לבנים שתלויים על צלע ההר וביניהם כביש אבנים תלול.

במרכז הכפר אנדרטת זיכרון למטרופוליט סטפן – ראש הכנסייה בתקופת מלחמת העולם השניה שפעל נגד גירוש היהודים ועל כך הוצבה במקום לוחית הנצחה מטעם יד ושם לאות על כך שהוכר כחסיד אומות העולם.
 
הכפרים הקטנים האלה מאופיינים בשילוב של ישן (אפילו ישן מאוד וחדש)
 

משם המשכנו בדרכנו עוד כשעה וחצי ועברנו בדרך עוד מפגש עם שלג ואתר סקי פעיל בדרך אל הגשרים המופלאים (Chudnite mostove) – גשרי אבן טבעיים אשר יוצרים מחזה מרהיב.
  

הדרך לשם תלולה ומלאה בורות מה שמהווה אתגר נהיגה לא פשוט הן בדרך לשם והן בחזור. למעלה הנופים מרהיבים, וכיוון שהרעב התעורר התיישבנו לאכול משהו ב"מזנון" (אין שם אחר למרות שגם השם הזה לא ממש משקף את העניין). מספר בולגרים שמתפעלים דוכן מזכרות ומטבח קטן באמצע שום מקום. אכלנו מרק עוף, מרק שעועית, ציפס עם גבינה מעל וכוס קפה – 8 לבה. בארץ רק להדליק את התנור היה עולה יותר.
 

כשחזרנו וטיפסנו אל המכונית היו שם עוד מספר זקנות עם דוכני מפות, דבש וריבה שהתאכזבו מהעדר הרצון שלנו לרכוש מהן משהו. לא שלא רצינו, פשוט לא היה יפה. משם למנזר בצ'קובו (Bachkovo) שקצת דומה למנזר רילה אך פחות מרשים, וגם נמצא בשיפוצים. עוד הבדל מהותי בין שני המנזרים הוא במזג האוויר, ברילה היה קפוא ואילו כאן נעים. יש פה לא מעט נזירים שמסתובבים בשטח, אחד מהם התלהב מתומר ורץ לחדרו כדי להביא ממתק ולזרוק לו מהקומה השניה. סה"כ סיבוב קצר וממצה.
  ממשיכים לפלובדיב. הגענו למלון Landmark Creek שנמצא בקצהו של פארק חתירה והנוף ממנו יפהפה. הוא אמנם מחוץ לעיר אבל במרחק נסיעה של רבע שעה בלבד. בקבלה קידמו את פנינו עם עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה לכל אחד, ועם כוסית של תה/מיץ חם ומתוק. החדרים ענקיים ונעימים, ואין ספק שמדובר במלון המהודר ביותר ששהינו בו עד כה בטיול.
 
התמקמנו והחלטנו לצאת קודם כל לסיבוב קניות קטן ב-Metro שנמצא לא רחוק מהמלון. גילינו סופרמרקט ענק, מעין הכלאה בין הום-סנטר לחצי-חינם אבל ענק ממש, מרווח מאוד וכמעט ריק. המטרה הראשונה מזוודה נוספת וחוץ מזה כל מיני דברים – המחירים נעים בין 1/4 ל-1/2 מהמחירים בארץ. משם המשכנו אל פלובדיב לחפש ארוחת ערב. נסיונותינו הראשונים להתמצא ולחנות נחלו כישלון. העיר מסובכת ומפותלת ו-Google Maps לא בהכרח מצליח למצוא את דרכו בה. לבסוף מצאנו את עצמנו עם האוטו ברחובות הקטנים והצרים של העיר העתיקה, מתקרבים באופן תמוה למיקום המסעדה שבחרנו מראש. מצאנו חתיכת מדרכה שלא היה נראה בסביבתה שילוט שנוגע לאזהרות חניה, ושמנו נפשינו בכפנו. יצאנו לחפש את המסעדה. כיוון שכבר די מאוחר החנויות סגורות אבל הכל נראה נעים ומרווח במדרחוב, ובמרכזו אצטדיון עתיק שכמו משולב בהווי החיים שסביבו. בליבו של רחוב הנמצא בשיפוצים (מוטיב חוזר היום) מצאנו את Smokini. מסעדה נעימה, מלצרים חביבים דוברי אנגלית, ואוכל מצויין. חזה עוף ברוטב תאנים וגבינת ברי מומסת מעל היתה מנה מושלמת כמו גם קינוח של גלידת נוגת ותאנים.

חזרנו למלון ונרדמנו די מהר אחרי יום ארוך.

פתחנו בארוחת בוקר בחדר באוכל של המלון
היו 4 אפשרויות בתפריט, אז לקחנו אחת מכל אחת

שוב הטבח/טבחית מראים שהם יודעים את עבודתם – פשוט וטעים.

התארגנו עם ביגוד חם שכן הזהירו אותנו מראש שלא כ"כ חם במערות ויצאנו לדרך.
תחנה ראשונה "מערת לוע השטן" (מערה קארסטית עם זרימת נחל ומפלים) – מערה שזורם בה נחל תת-קרקעי ומפל גבוה שצונח בתוכה ברעש. על-פי האגדה אורפאוס ירד במערה זו אל לב האדמה כדי להציל מממלכת המוות את אורידיקה אהובתו, ושם המערה ניתן לה בשל היציאה התלולה ממנה אל מה שנראה כלוע השטן. איך בכלל נראה לוע של שטן?

אנחנו סבורים שטיפוס של 302 מדרגות תלולות מאוד בתוך מערה הוא מעשה שטן ובכל מקרה הבולגרים לא מתכוונים לקחת על עצמם את האחריות על שום דבר.

אבל אחרי הטיפוס אל המפל של אתמול שרירנו כבר מזהים את ההרגשה ורק גונחים בעייפות -"שוב? לא נמאס לכם?" אבל היופי של המפל שווה את זה.


בדרכנו חזרה אל תחנת המוצא יש דוכנים עם אבני קוורץ למיניהן ושועלים שראו ימים טובים מאלה.
את האבנים נפגוש שוב גם ביציאה ממערת יגודינה – דוכני מזכרות קצת משונים אבל שיהיה.

תחנה שנייה "מערת יגודינה" (מערת נטיפים) – מערה שבה הטמפרטורה כ-6 מעלות צלזיוס, ומתקיים בה סיור כל שעה עגולה (למעט הפסקת צהריים) בבולגרית צחה, אבל המדריכה הבינה שאנחנו לא ממש דוברי השפה ומידי פעם הגניבה לנו הסברים באנגלית רצוצה ובתמורה למדה מאיתנו איך אומרים פילים ותנין בעברית. תשאלו למה הנושא עלה? כי בתוך מערת הנטיפים היפה הזו לחלק מהצורות קראו בשמות של דברים שהן מזכירות – סנטה קלאוס, כריש, מגדל פיזה, וכאמור פילים ותנין. הדמיון קלוש אבל לא נתווכח איתם.

מאידך עטלפים באמת יש במערה (11 סוגים טוענת המדריכה).

אחרי סיור במספר מערות נטיפים ברחבי העולם, דעתנו המלומדת היא שהמערה "שלנו" ליד בית-שמש לא נופלת מחברותיה ברחבי העולם.

המפגש היומי עם השלג

חזרנו למלון, לקחנו בגדי-ים ומגבות ונסענו לבריכה שגילינו אתמול. הטמפרטורה בחוץ בסביבות 18 מעלות שזה יותר חמים מאשר 12 מעלות באזור המערות או 6 מעלות בתוך המערות, אבל זה עדיין לא בדיוק טמפרטורה לשחייה בחוץ, אלא אם המים בטמפרטורה של 37 מעלות.
אבל נחשו מה, אולי בטפטוף הכניסה לבריכה המים חמים, אבל בבריכה עצמה – ממש לא! 
לכן די מהר עברנו לבריכה הקטנה שאליה המים נכנסים ב-45 מעלות ובפועל הם בטמפרטורה חמה ונעימה של בערך 37. יש להם ריח קל של גופרית (ביצים סרוחות בלשון העם), אבל אחרי יום של הליכה זה כיף גדול. בעיקר שכל האירוע קורה ממש לצד הזרם הסואן של הנהר.
 

משם חזרנו למלון לארוחת ערב נינוחה ואיטית. נראה שעלינו על השיטה – לוקחים איתנו את הלפטופ, הטבלט, חוברת צביעה וכל השאר, ופשוט בין המנות שמגיעות בקצב איטי ביותר כותבים פוסט, מתקדמים בחוברת, דנים על האפשרויות של הטיול של מחר – הרבה יותר נוח ומואר מאשר בחדר, והאוכל מגיע כשהוא מגיע. לא מחכים לו והוא תמיד מפתיע לטובה.

ארזנו הכל, הבאתי את הרכב מחניית הלילה אל הדירה, העמסנו ויצאנו לדרך לכיוון דבין (Devin).
עצירה קטנה להחלפת כסף, אספרסו וסופר וממשיכים – הדרך יפה והכביש המהיר מתוחזק כהלכה.

אחרי שעתיים פונים דרומה ועוברים לכבישים צרים יותר ומלאי בורות. דימיטר הסביר לנו שבתוך שטח מיושב האחריות לטיפול בכביש חלה על הרשות המקומית שהיא לרוב ענייה. לצד הדרך יש נחל שהולך ומתרחב ומגיעים גם לסכר רציני למדי.
אחרי עוד שעה של נסיעה (סה"כ 3 שעות די מפרכות) מגיעים למלון שלנו בדבין Villa Kris (מלון 3 כוכבים). האמא והזאטוט התיישבו לאכול משהו במסעדה של המלון ונשבעו שזה היה מרק העוף הכי טוב שאכלו מימיהם.
יצאנו לחפש את ה"Ecotrail" שדימיטר ספר לנו עליו. ב-Google יש עליו מעט מאוד מידע ואנחנו נשתדל להרחיב למען המטיילים הבאים כי המקום באמת שווה 🙂
אז קודם כל מפה:

ועכשיו קצת הסבר, מדבין נוסעים לאורך הנחל לכיוון מערב – שמים במכשיר הניווט "Ekopateka Struilitsa". בדרך רואים מימין את מפעל ייצור המים של דבין (המים ששתינו מבקבוקים מתחילת הטיול) ומגיעים עד ל"בריכת השחייה המקומית" שמסתבר שהיא מבוססת מים מינרליים חמים, נשמע מצויין לביקור מחר.
מתחילים לצעוד לאורך הנחל בשביל רחב, בדרך יש שלטים שמסבירים בפירוט רב לגבי המפלים, בעלי החיים והצמחיה (הכל כמובן רק בבולגרית) והנחל שוצף לו בכיף משמאל.
די מהר רואים מימין את המפל הראשון.

לפתע החל לטפטף, אבל מה, לא נמשיך? ואז התחיל גשם של ממש. מה, לא נמשיך? מקסימום נרטב קצת. אחרי זמן מה יש התפצלות, השביל לאורך הנחל ממשיך כרגיל ואפשר לפנות ימינה במעלה ההר (מסומן רק 500 מטר למפל).

           
הטיפוס ממש לא פשוט, במיוחד לאור כמויות המים באפיק ועל הקרקע. מחליקים, נעזרים בענפים ישנים כמקלות הליכה וזה לוקח זמן, מאידך היער כל כך יפה והמפל שבקצה ממש שווה את הביקור.
 
מהמפל ירדנו חזרה להתפצלות והחלטנו להמשיך לאורך הנחל. בצד הדרך יש פחים ומקומות מסודרים שבהם מסומן שניתן להבעיר אש וגם בקתות מקורות קטנות (למסתור מהגשם?).
בשלב מסוים הגענו לאזור של גשרי הליכה יפהפיים ממש מעל למים עצמם אבל מכיוון שכבר התחיל להחשיך וגם החל לרדת ברד החלטנו שהגיע הזמן להתחיל את הצעידה חזרה לרכב.
 חזרנו למלון ונכנסנו לאכול ארוחת ערב, האוכל טעים ומשביע ובכמויות נדיבות.
זה לא אוכל גורמה, אבל מי שאמון על המטבח בפירוש יודע את עבודתו. והיתרון העצום – עולים במדרגות ישר למיטה!

הזדמנות לטעום מסטיקה (המקבילה הבולגרית לאוזו היווני)

הר ויטושה אנחנו בדרך!
איך אפשר בלי עוד יום של שלג? בפרט כשהקודם היה כל כך מוצלח.
למרות מזג האוויר הנעים התלבשנו היטב ויצאנו לדרך, עצירה קטנה בסופר ואנחנו בדרך אל ההר.
במפה הדרך נראית מפותלת ביותר והמחשבה על נסיעה מגובה של 550 מטר לגבהים של מעל 1,800 מטר במדינה שבה הכבישים מזכירים רשת של דייגים (חורים המחוברים בחוטים) קצת מטרידה.
אפשר לעשות את הדרך ברכבל אבל כבר יש לנו רכב, אז לא נשתמש בו?
שוב ציפתה לנו הפתעה נעימה, בכלל אין אספלט על הכביש, הוא עשוי כולו אבנים משתלבות מלפני עידן האספלט, אז אמנם הרכב מקפצץ קמעה, אבל אין בורות בכלל! הכביש רחב ומי שתכננו אותו עשו עבודה מדהימה שכן השיפוע כמעט ולא מורגש. הכבישים בצפון איטליה ובצפון ספרד הרבה יותר מפחידים.
עלינו מהעיר אל תוך היער, לאט לאט נגלו בפנינו עוד סימני שלג עד שהכל מסביב נהיה לבן.
הגענו אל אתר הסקי של הר ויטושה. בניגוד ליום השלג הקודם שבו טיילנו באזורים נידחים והיינו לגמרי לבד בתוך שטחים ענקיים של שלג, כאן זה הרבה יותר "מתורבת" לטוב ולרע. שכרנו מזחלת קטנה המתאימה לשניים וגלשנו עליה בתורות בשמחה רבה, כשאנשי הסקי המיומנים חולפים על פנינו בדרכם אל המדרונות.

צעדנו בשביל המושלג העובר בין מדרונות הגלישה, כאן לא היה צורך בנעלי שלג כיוון שהשביל דרוך היטב. היום יפה ויש ראות טובה כך שניתן לראות את הנופים המשגעים הנשקפים מההר.
 

  
פגשנו משפחת אנשי שלג והוספנו להם אחד משלנו העונה לשם הנרי – משודרג עם אף מגזר שנקנה מבעוד מועד לטובת האירוע.

בהגיענו חזרה אל האוטו גילינו שהזאטוט רטוב לחלוטין (ככה זה כשמשתטחים בשלג בניגוד להוראות ההורים). הבגדים הוחלפו אחר כבוד ושמנו פעמינו אל מוזיאון המדע לילדים. כשיורדים מההר הטמפרטורות עולות ודי מהר מתברר שהביגוד התרמי עושה את עבודתו טוב מידי. הבנות החליפו בגדים במכונית, והבנים חיכו לשירותים במוזיאון. המוזיאון מקסים, מאורגן היטב בארבע קומות שעולות מהעולם שמתחת לקרקע, הים, ועד לשמיים והחלל. הכל נגיש, אינטראקטיבי, מתוחזק, וברור שחשבו כאן על ה-כ-ל, החל מהלוקרים הזמינים, מתקני השתיה, השירותים המותאמים לקטנטנים ועוד ועוד. מבחינתנו ההפתעה הכי טובה שהכל משולט ומוסבר גם באנגלית בנוסף לבולגרית – אפילו בספרד לא תמיד חשבו על התיירים עד כדי כך.

כיוון שעוד כמה שעות לפנינו עד למסעדה המשובחת הממתינה לנו בערב, העברנו אותן בקניון השלישי  (הרביעי של הבנות) שטרם היינו בו עם השם המקורי The Mall. הפעם הבנים נחלו הצלחה בתחום הביגוד (New Yorker), ואמא בתחום הקפה הקר (החום כבר נהיה מעל 22 מעלות) – השבח לסטארבקס.

מסעדת Crystal Steak House – האחות הגדולה הותיקה והקלאסית של המסעדה מהיום הראשון זכאית לפוסט משלה – יש ללחוץ כאן.
השתרכנו חזרה למלון ושירה סיימה את האריזה. קשה לעזוב וקשה להפרד אחרי כמה ימים נהדרים ביחד. בכל זאת נדרשנו להזיז את האוטו – נסעתי עם שירה ואלון לשדה התעופה, והילה נשארה להשכיב את הזאטוט לישון בדירה. לילה טוב. מחר נוסעים מכאן לדבין (Devin).