קמנו בנחת אחרי שנת לילה טובה. ציפינו לארוחת בוקר משובחת במיוחד אבל כנראה שאחרי המלון בבנסקו הציפיות היו קצת גבוהות מידי. אמנם יש מיץ תפוחים (לא טעים) אבל המבחר המוצע למאכל קטן בהרבה ממה שהיה בבנסקו. אבל למה להתלונן אם אפשר לקטר? סה"כ היה בסדר גמור. יצאנו לכיוון פלובדיב שם ההתמצאות קלה יותר באור יום ואף הצלחנו להגיע לחניון שעליו המליצה אמש פקידת הקבלה (אם אתם לא אורחי המלון זה יעלה לכם 2 לבה לשעה הזהיר אותנו השומר). החניון צמוד לפארק מקסים, היום שמשי והפריחה רק החלה אבל כבר ניכרת בדשאים, בערוגות ובעצים.
   

שוטטנו קצת לאורך המדרחוב והתחלנו להתאהב בעיר החמודה ומסבירת הפנים הזו. כנראה שגם השמש עושה לנו טוב. מצאנו את המקום שממנו יתחיל הסיור שהתכוונו להגיע אליו מאוחר יותר, ממש ליד מרכז העולם.

ואז שמנו פעמנו לחדר הבריחה השלישי בבולגריה – Timescape ברוח מצרים העתיקה. הפעם אנחנו בהרכב חסר (החיילת כזכור כבר לא עמנו) והחדר עצמו משונה במקצת, החידות לא תמיד ברורות וגם אין מעברים בין חללים כמו שהתרגלנו במקומות אחרים. בכל זאת יצאנו אחרי 55 דקות כשהזאטוט היה שותף מלא שכן החדר כלל לא מעט חיפושי אובייקטים.

צעדנו משם חזרה אל רחבת בית העירייה שם אמור להתחיל הסיור. בזמן שאנחנו ממתינים אכלנו משהו קטן, שתינו קפה וצפינו בצעירי העיר סופגים שמש. תומר עשה סיבוב בקרוסלה המקומית.
                           

הסיור בפלובדיב העתיקה הוא של אותה החברה שעמנו יצאנו לסיור בסופיה, שנקראת 365 (כי יש סיור כל יום בשנה). אותה חברה ואותן בדיחות וסגנון הדרכתי, אבל שהיה חביב ומלא חן אצל המדריך בסופיה, היה קצת מאולץ ונטול כריזמה אצל המדריכה הנוכחית. אבל ידע היה לה בשפע וכך הלכנו בעקבותיה בעיר, עולים ויורדים בגבעות שפלובדיב התברכה בהן (7 במניין אלא שהשביעית נגרסה לטובת אבני מדרכה ולכן כיום יש רק 6). הנופים מהגבעות מרשימים והעיר עצמה מלאה בהסטוריה עתיקה וגם מהעת האחרונה. מעניין שפלובדיב נבחרה לאחת משתי בירות התרבות של אירופה לשנת 2019, יחד עם מטרה באיטליה. 

ליד השלט הצבעוני בצד הרחוב, ובמקום שבו תמיד נהג לשבת במציאות, יושב לו פסל של מילו. איש ססגוני שהפף לקמע של העיר. מילו נהג לברך על אישה שנקראתה בדרכו ולהחמיא לה ולכן אם תשפשפו את ברכו חיי האהבה שלכם יאירו לכם פנים. חוץ מזה אוזנו כרויה לשמוע את בקשותיכם והוא ישתדל למלא אותן אם כי אינו מבטיח שהוא יצליח. מה שהוא כן מבטיח זה שהוא לא יגלה את בקשתכם לאיש והוא גם מבין את כל השפות שבעולם 🙂 
ממש במרכז המדרחוב נחשף חלק מאצטדיון רומאי שמשולב באופן מעניין בעיר המודרנית, אבל את רובו נאלצו להשאיר מתחת לאדמה שכן אין ספור בניינים אחרים כבר נבנו מעליו.

דגם של האצטדיון ומאחוריו הדבר האמיתי

ברגע מסויים התקרבו לקבוצה מספר קבצנים בתזמון מאורגן ונדרשו 2 שוטרים על מנת לשדלם להרפות. המוזיאון האתנוגרפי נמצא בבניין עץ מרשים וייחודי, אך לא נכנסנו פנימה במסגרת הסיור.

עלינו לראש אחת הגבעות (Nebet Tepe) לתצפית על כל העיר.

נקודת הסיום היא באמפיתאטרון הרומי שהתגלה רק לפני 40 שנה במקרה, וכיום הוא מוצג לתפארת ואף מתקיימות בו הופעות בעונה חמה יותר. ככה זה בעיר בת 6,000, בכל מקום שתחפור תמצא משהו.

נותרו לנו עוד מספר שעות עד למסעדת Smokini (הזמנו אתמול מקום באותה מסעדה להיום בשמונה), והחלטנו לחזור לחדר לנוח מעט, כיוון שהרגליים מציקות ודורשות הפוגה. בדרך עצרנו בכל זאת בקניון פלובדיב כדי לקנות כמה מתנות ועוד קצת בגדים לגברים.

חזרנו למסעדה ושוב מצאנו חניה קרובה הפעם בחניון מוסדר, כנראה שזה לא היה מזל חד-פעמי. האוכל כמו אתמול היה טעים ביותר, ושוב התאורה מקשה על הצילום. יצאנו משם מרוצים כראוי ללילה האחרון שלנו בפלובדיב ובבולגריה בכלל.
 

איכשהו לא חדרה אלינו עדיין אווירת הבאסה של סוף הטיול. או שאנחנו מדחיקים מצוין, או שאחד עשר ימים זה זמן טוב כדי להפרד בטוב מטיול. חזרנו למלון וארזנו 3 מהמזוודות כדי להיות מוכנים לתזוזה מוקדם מחר, אולי נספיק עוד משהו 😉

התגובות לפוסט ארוחת מעושנים #1 היו מצוינות.
דברים שמובנים מאליהם למי שמבשל שנים רבות (גם אם הוא מעשן מעט זמן) יכולים להיות תגליות חשובות למי שנמצא בתחילת דרכו. חששתי שאולי הפוסט היה מפורט מדי, אבל תגובות כגון "זה ממש מתכון לביצוע – איזה יופי" או "לגמרי הרגשתי שאני יחד איתך בתוך התהליך" הבהירו לי שעשיתי משהו שיכול להועיל.

רגע, בכותרת כתוב #3, ומה לגבי ארוחת מעושנים #2 – איפה היא?
היו לי כוונות לכתוב עליה פוסט (הרי היא מבוססת על סיפור שהיה באמת), אבל היו מאז עוד ארוחות ועוד התפתחויות ובסופו של דבר היא התפתחה להיות ארוחת מעושנים #3.

חמישה מעושנים לחמישי בערב

1. סלמון מעושן בזיגוג ריבת משמשים בייתית, בעשן שבבי אפרסק

2. חזה ברווז נטו, בעשן שבבי אפרסק

3. פיקניה בתיבול קייג'ון, בעשן שבבי תפוח
 

4. בייבי בק ריבס בתבלינים ורוטב ברביקיו, בעשן ענפי פקאן
 

5. שפונדרה (אסאדו) בתיבול קייג'ון ואספרסו, בעשן ענפי פקאן

ארוחה #1 הייתה לשבת בצהריים שזה זמן נוח, אבל הכנת ארוחת ערב לאמצע השבוע זה אתגר אחר. מחד – אפשר להוסיף אסאדו שדורש בישול ארוך יחסית, מאידך – נדרשת השקעה של זמן במהלך "שעות העבודה" של ימות השבוע.
התפריט גמיש, מי שלא אוהב דגים יכול לוותר על הסלמון, מי שמתקשה למצוא ברווז יכול לוותר עליו, מי שיש לו בעיית כשרות יכול לוותר על הריבס, מי שלא רוצה פעמיים צלעות (או רוצה להעביר את הארוחה לצהריים) יכול לוותר על האסאדו, מי רוצה שכל מעושן יהיה עשוי מחיה אחרת יכול לוותר על הפיקניה, ומי שלא אוהב בשר היה צריך להפסיק לקרוא מזמן.

את כל אחד מהמתכונים כבר הכנתי מספר פעמים כך שלא ציפיתי להפתעות מיוחדות.
טיפ 1: להכין משהו בפעם הראשונה כשבאים אורחים זה לא הרעיון הכי טוב.

מספר סועדים: 12

טיפ 2: אם רוצים  שאף אחד מהמעושנים לא "ייגמר" במהלך הארוחה, מומלץ לעשות קצת יותר מכל סוג, גם אם בחשבון הכללי מכינים בשר שיכול להספיק ל-20 אנשים. את השאריות אפשר לאכול בשישי וגם בשבת – מי שטורח בערב…

כמות בשר: בערך 10 ק"ג

טיפ 3: 1/2 ק"ג בשר ברוטו (בצלעות יש בערך 50% בשר) לאדם זה בסדר גמור אם לא אוכלים רק בשר

התזמון של רכישת הסלמון חשוב כי מומלץ מאוד לעבוד עם דג טרי ולא מופשר, אבל את הבשר אפשר לקנות מתי שנוח ולהקפיא. לצלעות בוודאות אין שום הבדל (חלק מהבייבי בק היו מופשרים וחלק טריים ולא היה שום הבדל בינהם) וגם לא לחזה ברווז. לגבי הפיקניה, אם יש בכלל הבדל בין טרי ומופשר הוא מתגמד לעומת איכות הנתח מלכתחילה – הפיקניה שלי הגיעה מהאטליז של סמיר.
למרות שהארוחה הוגדרה כארוחת מעשונים, היא נפתחה עם סנגריה טובה בכד אקריליק של Fox Home (המתכון ועוד מתכונים אחרים מודפסים על הכד) ועם מרק עגבניות של רונן
הארוחה לוותה בסלט עדשים שחורות
ועוד לחמים, סלטים ותוספות מצוינים מעשה ידי האורחים
ולסיום קינוחים לתפארת (גם האורחים), אבל רגע, מה לגבי התכנון? איך נערכים לכל זה?

בקיץ שעבר ניצלנו ביקור של אורחים מחו"ל והלכנו לאכול במעיין הבירה בחיפה – האוכל היה מעולה אבל בכל זאת היה חסר לנו משהו. החיילת הייתה בבסיס ופיספסה את ההזדמנות.
לרגל ביקור יחד עם החיילת בחיפה, החלטתי לקפוץ יחד איתה למעיין כדי שתיהנה גם היא, וגם כדי לבדוק את מנת שוק האווז המעושנת שהמליצו לי עליה אחרי התיעוד של הביקור הקודם.

פתחנו ב"מעורבת" – שלישיית סלטים: חצילים, איקרה וכבד קצוץ
ובצלחת מטיאס, עם עגבניות, מלפפונים וזיתים כבושים
(את הבצל הקצוץ לא מזכירים – הוא ממילא מופיע בכל מקום 🙂 )

המשכנו בצלחת גדולה של שעועית, שהגיעה עם חתיכות של בצל מטוגן מתקתק מעל,
שילוב טעמים מופלא שגורם לך לטבול שוב ושוב פרוסות עבות של לחם טרי בצלחת.

סיימנו בצלחת של שוק אווז מעושן, השוק מגיעה חתוכה לקוביות, הטעם מצוין והשילוב עם שום חי כתוש מעולה. המרקם צמיגי יותר ממה שציפיתי, אבל אני מודה שאין לי ניסיון קודם עם הנתח הזה.
לכן עם כל הכבוד לממליצים, אצלי הקוסטיצה חזיר עדיין במקום הראשון 🙂

אמנם כתבתי שסיימנו , אבל האמת היא שלא בדיוק, כבר הזכרתי איפשהו שאנחנו אנשים קטנים?
על כן גם שאר בני הבית זכו לטעום בערב מהאווז שנכנס לצידנית הקבועה באוטו.
בדרך הביתה עצרנו באיטליז של סמיר (כי צריך בשר להמשך החודש).

אנחנו עוד נשוב למעיין, נדגום מהתפריט ונעדכן…

יש באזור השרון (ובכל הארץ) פריחה של מסעדות שמגישות גם בשר מעושן ואפילו רק בשר מעושן, וזה נחמד מאוד שלא צריך להרחיק עד לתל-אביב או לצפון.
כבר הספקנו לבקר בבאקארו, בבריסקט, ב-Bar B Que ועכשיו הגיע התור של צ'ופ צ'ופ.
האמת שלא כל כך הופ הופ, כבר מספר חודשים שאנחנו מתכננים להגיע וכל פעם זה לא מסתדר, אבל הגיע פורים וכולם בבית אז יצאנו לדרך להוד השרון בהרכב משפחתי מלא.
הדבר הראשון שאתה מגלה מהר מאוד בכניסה לצ'ופ צ'ופ הוא שמדובר באנשים נחמדים.
לא כאילו נחמדים שמתייחסים אליך יפה כי אתה הלקוח, לא מלוקקים שעושים את עצמם מחייכים בכוח – פשוט אנשים עם חיוך שברור לגמרי שכיף להם.
המקום לא מפואר למראה ומיד מבינים שהפוקוס הולך להיות על האוכל – ובעצם בשביל זה הגענו.
כפי שניצן הסביר לנו, אפשר לבחור בשר בג'בטה (150 ג'), בשר בצלחת עם תוספת (180 ג') או בשר לפי משקל. תוך כדי סקירה של סוגי הבשר השונים, קיבלנו צלחת להמחשה עם טעימות של "איירון" (נתח מהכתף של הפרה), פרוס דק, רך, עסיסי ומפוצץ בטעם.
במקום שבו מספרים לך מראש שההמבורגר עשוי ממכסה אנטריקוט, שפונדרה ועוד נתח (שכחתי איזה) אתה יודע שכדאי לבדוק. אז חובב ההמבורגרים הזמין אחד כזה (250 גרם) – הטיפול הנוסף בשומן יחד עם הבצל המטוגן יצר תוצר מעט שומני מדי לטעמו האישי של המתבגר, אם כי ההמבורגר בהחלט טוב מאוד וחוסל עד תומו. גם הזאטוט בחר בהמבורגר כמנת ילדים והיה מבסוט.

מקומות מסוג זה נוטים להציע עסקאות הכוללות כמויות גדולות של בשר ושתייה ללא הגבלה וגם בצ'ופ צ'ופ יש אפשרות כזו, אבל אנחנו אנשים קטנים עם קיבולת מוגבלת שגם לא ממש אוהבים בירה.
מה שיוצא דופן לטובה בצ'ופ צ'ופ הוא האפשרות להרכיב פלטה של בשרים לפי משקל ולבחור איזה וכמה תוספות רוצים, וזה מה שעשינו: איירון, אנטריקוט, חזה בקר, אסאדו ו"ספריבס" טלה, בתוספת בטטה, תפו"א ושעועית ירוקה – 600 גרם בשר – מנה לשלושה בהתאמה אישית 🙂

בשורה התחתונה כל הבשרים היו טעימים עד טעימים מאוד ונאכלו עד תומם, כל אחד עם טעם ייחודי משלו וניכר כי הכנת הבשר בוצעה במקצועיות.
אני מבין את הגישה של להגיש את כל סוגי הבשר פרוסים ממש דק, זה בוודאי חשוב אם הבשר נכנס לכריך, אבל יש נתחים שאני מעדיף לקבל בחיתוך אחר (חזה בקר פרוס עבה ואסאדו בחתיכות).
גם השתכנעתי סופית שאני מעדיף את האנטריקוט שלי צלוי ולא מעושן.
בסיום קיבלתי טעימה מפיקניה שיצאה זה עתה מהמעשנה, עסיסית, עם טבעת עישון יפה ומתובלת היטב – בדיוק כמו שצריך ודומה מאוד למה שאני עושה בבית 🙂
למרות שנדברנו, לא פגשתי בבעלים – מור בק – אבל אני בטוח שעוד נחזור לשם. יש את נתח הדנבר שרציתי לטעום ולא נותר ממנו, וגם חזה אווז וסינטה בקר שלא היה לנו מקום בשבילם…

המחירים – הוגנים לגמרי, ובהתחשב באיכות – ממש משתלמים.
בחירת הסוגים והכמויות בהתאמה אישית – אין דברים כאלה (ואם יש אז נשמח לשמוע איפה :-)).

מהביקור הקודם שלי בשוק בנתניה (חנוכה) החיילת ואני חזרנו עם טונית שעברה יפה את הדרך מהמעשנה לצלחת.
בביקור הנוכחי בשוק נתניה (פורים) עם התיכוניסט בחופשה קפצנו לבקר באותו דוכן. ליד הארגז עם דגי הטונית היה עוד ארגז עם דגים קטנים דמויי מקרל – "זה סקומברי" אמר המוכר "לא מתאים לטיגון" – אז לקחתי 6 וגם טונית אחת קטנה יחסית כדי שתיתלה בנוחות ללא עריפת ראש.
המחיר של שני סוגי הדגים 35 ש"ח לקילו.
בדיקה באינטרנט העלתה שאכן סקומברי הוא סוג של מקרל (chub mackerel) ולכן באמת יותר מתאים לעישון מאשר לטיגון.
הנחתי את הדגים לשחייה בבריין (תמיסת מי מלח) של 3% למשך הלילה.למחרת הדלקתי את המעשנה עם פחמי הליצ'י, חיכיתי שתגיע לטמפרטורה של 70-80 מעלות, הכנסתי את הדגים תלויים מהזנב והוספתי שבבי אפרסק לעישון הראשוני וגם צ'אנק גדול של פקאן על הגחלים לעישון מתמשך.
                    
את הסקומברי הוצאתי אחרי שעה וחצי ואת הטונית אחרי שעתיים.
מומלץ להשתמש במד-חום לבדיקת טמפרטורה פנימית, אבל אחרי שצוברים קצת ניסיון, די פשוט לזהות מתי הדגים מוכנים.

הדג לא שמנוני מדי, לא מלוח מדי ולא מעושן מדי. נשנוש טעים לארוחת הצהריים יחד עם שעועית ירוקה.