קמנו בבוקר ושוב השמש זורחת ואפילו חם יותר מאתמול. הלכנו לכיוון השוק המקורה של סופיה ששוכן בין המסגד לבית הכנסת. ליד השוק עצרנו בדוכן של ערמונים ושל גרגרי תירס. "עצרנו" = "עצרנו לטעום".

בשוק טעמנו בניצה אחת מלוחה עם גבינה וגם אחת מתוקה עם תפוחים – טעים. יש מי שהסתפקו בדברים קונבנציונליים כגון קרואסון שוקולד, סוג של בייגלה וקפה. הנמנעת מגלוטן אכלה יוגורט עם פירות לפני שיצאנו לדרך. הסתובבנו קצת בשוק שמזכיר באופיו את השוק של בודפשט וקנינו כמה דברים.

מהשוק הלכנו לבית-הכנסת. הוא בית-הכנסת הספרדי הגדול ביותר באירופה או בית-הכנסת השלישי בגודלו באירופה או בית-הכנסת הגדול ביותר בבלקן וגם מכיל 1140 מקומות ישיבה – משום מה יש לאתרי המידע אובססיה עם גודל. המבנה יפה ודומה מאוד מבחוץ למסגד שמצידו השני של השוק. תוכו דומה למדי לכנסייה אבל ללא ריחות הקטורת והנרות המאפיינים כנסיות.
   

חלק גדול מהכיסאות הוזזו הצידה לקראת ליל הסדר שחל היום בערב – מתוכננים 150 נוכחים, לכן לא ישימו לב אם לא נגיע. יש לנו כבר מסורת של להיות בחו"ל בפסח קפריסין (2016), איטליה (2015), הולנד (2011) ועוד היד נטויה 🙂
מאחורי המבנה של בית הכנסת יש חצר משחקים לילדים ומדרגות שמובילות למוזיאון על יהדות בולגריה בכלל וסופיה בפרט. המוזיאון כולל הסברים וחפצים עתיקים (רימונים, ספרי תורה, כוסות קידוש ועוד) וגם חפצים מתקופת מלחמת העולם השניה. בתוך החדר הלא גדול, יושבת אחת יוליאנה, עיניה נעוצות בדפים ובשולחן וברור שתקשורת זה לא הצד החזק שלה, אבל חקירה מעמיקה של תולדות יהדות בולגריה דווקא כן. היא ידענית אמיתית ומסוגלת לדבר ללא הפוגה ובלי קשר לאיך והאם מגיבים השומעים. ממנה שמענו את הגרסה היותר מוסמכת לסיפור הצלת יהודי בולגריה, על כך שהבולגרים מילאו תפקיד ממשי בהובלת יהודי מקדוניה דרך בולגריה אל מחוץ למדינה ובעצם להשמדתם,  ועל כך שהאירועים הפוליטיים באותה תקופה במדינה שיחקו תפקיד מכריע בעניין. כלומר החוק שעבר בפרלמנט בדבר גירוש היהודים דווקא נתמך על ידי רבים מאנשי השילטון באותו זמן. אבל כשהידיעה דלפה והחלו לחצים מצד הציבור והכנסיה, הבין המלך בוריס וגם רבים מנבחרי הציבור כי מימוש החוק יעורר חוסר יציבות במדינה ויסכן את המשך השילטון. לכן נקטו אמצעים של השהיה ודחיה על-מנת להמנע מהעניין. זה לא מנע את לבישת הטלאי הצהוב (יותר נכון כפתור) ואת הוצאת היהודים מהערים הגדולות אל הפריפריה כמו בסיפורים של אמא של הילה על כך שיהודים מסופיה באו והשתכנו בביתם בחסקובו.

כששמעה יוליאנה על כך הרימה לראשונה את עיניה מהשולחן וסיפרה שסבתא שלה גורשה מסופיה ועברה לחסקובו והתגוררה שם בבתים של יהודים שארחו אותם. מרגע זה כבר היינו ראויים לקשר עין. כשאמרנו שיש בבית תמונות ואולי תיעוד של אותה התקופה היא נתנה לנו את כתובות המייל של המוזיאון וגם את שלה והביעה שמחה (טוב, יותר נכון הביעה עניין) לקבל כל חומר שניאות לשלוח לה. הפכנו לחברי אמת 🙂

אחרי הביקור המרגש בבית הכנסת ובמוזיאון לא חשנו צורך להכנס למסגד, מאידך תומר חש צורך בעוד מנת תירס וכך גם חלק מהאחרים. התחנה הבאה – הרוטונדה של סנט ג'ורג', כנסיה קטנה ועתיקה מאוד.

משם החלטנו להתפצל – הבנים לדירה לנוח ולעשות שיעורים, הבנות לקניון להשלים קניות. כיוון שהבנו שמחיר החניה בחניון שלנו שערורייתי, דיברנו עם חברת השכרת הדירות שהובילו אותנו לשם, ובסוף הבילוי בקניון העברנו את האוטו לחניה במקום אחר, זאת אחרי לא מעט תלאות בירוקרטיות, אי-הבנות ועוד מרעין בישין שגרמו לכך שכמעט ואחרנו לחדר הבריחה של היום – A Pirate's Adventure (חדר 36 שלי).

הפעם הגענו יותר מרוכזים וסבלניים. החדר ליניארי ברובו (אם כי לא בכולו), והוא שונה מחדרים אחרים בכך שמודגש מראש שניתן להשתמש בחפצים יותר מפעם אחת וגם כשנפתרת חידה יכול לקרות יותר מדבר אחד ועל כן צריכים להיות ערניים. נהנינו מהחידות שזרמו לנו יחסית בקלות, וגם מהתפאורה המוצלחת. ותומר עזר לנו לצאת תוך 50 דקות (ועוד 5 שניות למי שחשוב הדיוק). השיטה בשני החדרים שהיינו, וכנראה בחדרים רבים בבולגריה, היא שיש בתוך החדר מסך עם זמן בספירה לאחור שעליו גם מופיעים רמזים בהתאם לצורך – וזה באמת נחוץ כי לא כל הבולגרים מדברים אנגלית שאפשר להבין, למרות שהאנגלית של חלקם ממש מצוינת.

19:00 – מסעדת Shtastliveca השווה ביותר, בעלת האוירה הקלאסית, והולמת לליל הסדר, גם אם נאכל בו קלמרי ולא מרק עוף עם קניידלך. דווקא היה מרק עוף בתפריט אבל החלטנו לבחור בדברים פחות שגרתיים. הכל היה טעים – מהפיצה של תומר ועד לריזוטו פטריות, אבל השוס היה ללא ספק ברווז עם שני רטבים מסוגים שונים – אחד מתקתק והשני חמצמץ-פירותי, עם משמשים וגבינה כחולה. גם מנת הכבש בתנור עם תפוחי אדמה ופטריות היה מעולה.
     

קמנו בנחת אחרי שנת לילה טובה. ציפינו לארוחת בוקר משובחת במיוחד אבל כנראה שאחרי המלון בבנסקו הציפיות היו קצת גבוהות מידי. אמנם יש מיץ תפוחים (לא טעים) אבל המבחר המוצע למאכל קטן בהרבה ממה שהיה בבנסקו. אבל למה להתלונן אם אפשר לקטר? סה"כ היה בסדר גמור. יצאנו לכיוון פלובדיב שם ההתמצאות קלה יותר באור יום ואף הצלחנו להגיע לחניון שעליו המליצה אמש פקידת הקבלה (אם אתם לא אורחי המלון זה יעלה לכם 2 לבה לשעה הזהיר אותנו השומר). החניון צמוד לפארק מקסים, היום שמשי והפריחה רק החלה אבל כבר ניכרת בדשאים, בערוגות ובעצים.
   

שוטטנו קצת לאורך המדרחוב והתחלנו להתאהב בעיר החמודה ומסבירת הפנים הזו. כנראה שגם השמש עושה לנו טוב. מצאנו את המקום שממנו יתחיל הסיור שהתכוונו להגיע אליו מאוחר יותר, ממש ליד מרכז העולם.

ואז שמנו פעמנו לחדר הבריחה השלישי בבולגריה – Timescape ברוח מצרים העתיקה. הפעם אנחנו בהרכב חסר (החיילת כזכור כבר לא עמנו) והחדר עצמו משונה במקצת, החידות לא תמיד ברורות וגם אין מעברים בין חללים כמו שהתרגלנו במקומות אחרים. בכל זאת יצאנו אחרי 55 דקות כשהזאטוט היה שותף מלא שכן החדר כלל לא מעט חיפושי אובייקטים.

צעדנו משם חזרה אל רחבת בית העירייה שם אמור להתחיל הסיור. בזמן שאנחנו ממתינים אכלנו משהו קטן, שתינו קפה וצפינו בצעירי העיר סופגים שמש. תומר עשה סיבוב בקרוסלה המקומית.
                           

הסיור בפלובדיב העתיקה הוא של אותה החברה שעמנו יצאנו לסיור בסופיה, שנקראת 365 (כי יש סיור כל יום בשנה). אותה חברה ואותן בדיחות וסגנון הדרכתי, אבל שהיה חביב ומלא חן אצל המדריך בסופיה, היה קצת מאולץ ונטול כריזמה אצל המדריכה הנוכחית. אבל ידע היה לה בשפע וכך הלכנו בעקבותיה בעיר, עולים ויורדים בגבעות שפלובדיב התברכה בהן (7 במניין אלא שהשביעית נגרסה לטובת אבני מדרכה ולכן כיום יש רק 6). הנופים מהגבעות מרשימים והעיר עצמה מלאה בהסטוריה עתיקה וגם מהעת האחרונה. מעניין שפלובדיב נבחרה לאחת משתי בירות התרבות של אירופה לשנת 2019, יחד עם מטרה באיטליה. 

ליד השלט הצבעוני בצד הרחוב, ובמקום שבו תמיד נהג לשבת במציאות, יושב לו פסל של מילו. איש ססגוני שהפף לקמע של העיר. מילו נהג לברך על אישה שנקראתה בדרכו ולהחמיא לה ולכן אם תשפשפו את ברכו חיי האהבה שלכם יאירו לכם פנים. חוץ מזה אוזנו כרויה לשמוע את בקשותיכם והוא ישתדל למלא אותן אם כי אינו מבטיח שהוא יצליח. מה שהוא כן מבטיח זה שהוא לא יגלה את בקשתכם לאיש והוא גם מבין את כל השפות שבעולם 🙂 
ממש במרכז המדרחוב נחשף חלק מאצטדיון רומאי שמשולב באופן מעניין בעיר המודרנית, אבל את רובו נאלצו להשאיר מתחת לאדמה שכן אין ספור בניינים אחרים כבר נבנו מעליו.

דגם של האצטדיון ומאחוריו הדבר האמיתי

ברגע מסויים התקרבו לקבוצה מספר קבצנים בתזמון מאורגן ונדרשו 2 שוטרים על מנת לשדלם להרפות. המוזיאון האתנוגרפי נמצא בבניין עץ מרשים וייחודי, אך לא נכנסנו פנימה במסגרת הסיור.

עלינו לראש אחת הגבעות (Nebet Tepe) לתצפית על כל העיר.

נקודת הסיום היא באמפיתאטרון הרומי שהתגלה רק לפני 40 שנה במקרה, וכיום הוא מוצג לתפארת ואף מתקיימות בו הופעות בעונה חמה יותר. ככה זה בעיר בת 6,000, בכל מקום שתחפור תמצא משהו.

נותרו לנו עוד מספר שעות עד למסעדת Smokini (הזמנו אתמול מקום באותה מסעדה להיום בשמונה), והחלטנו לחזור לחדר לנוח מעט, כיוון שהרגליים מציקות ודורשות הפוגה. בדרך עצרנו בכל זאת בקניון פלובדיב כדי לקנות כמה מתנות ועוד קצת בגדים לגברים.

חזרנו למסעדה ושוב מצאנו חניה קרובה הפעם בחניון מוסדר, כנראה שזה לא היה מזל חד-פעמי. האוכל כמו אתמול היה טעים ביותר, ושוב התאורה מקשה על הצילום. יצאנו משם מרוצים כראוי ללילה האחרון שלנו בפלובדיב ובבולגריה בכלל.
 

איכשהו לא חדרה אלינו עדיין אווירת הבאסה של סוף הטיול. או שאנחנו מדחיקים מצוין, או שאחד עשר ימים זה זמן טוב כדי להפרד בטוב מטיול. חזרנו למלון וארזנו 3 מהמזוודות כדי להיות מוכנים לתזוזה מוקדם מחר, אולי נספיק עוד משהו 😉

התגובות לפוסט ארוחת מעושנים #1 היו מצוינות.
דברים שמובנים מאליהם למי שמבשל שנים רבות (גם אם הוא מעשן מעט זמן) יכולים להיות תגליות חשובות למי שנמצא בתחילת דרכו. חששתי שאולי הפוסט היה מפורט מדי, אבל תגובות כגון "זה ממש מתכון לביצוע – איזה יופי" או "לגמרי הרגשתי שאני יחד איתך בתוך התהליך" הבהירו לי שעשיתי משהו שיכול להועיל.

רגע, בכותרת כתוב #3, ומה לגבי ארוחת מעושנים #2 – איפה היא?
היו לי כוונות לכתוב עליה פוסט (הרי היא מבוססת על סיפור שהיה באמת), אבל היו מאז עוד ארוחות ועוד התפתחויות ובסופו של דבר היא התפתחה להיות ארוחת מעושנים #3.

חמישה מעושנים לחמישי בערב

1. סלמון מעושן בזיגוג ריבת משמשים בייתית, בעשן שבבי אפרסק

2. חזה ברווז נטו, בעשן שבבי אפרסק

3. פיקניה בתיבול קייג'ון, בעשן שבבי תפוח
 

4. בייבי בק ריבס בתבלינים ורוטב ברביקיו, בעשן ענפי פקאן
 

5. שפונדרה (אסאדו) בתיבול קייג'ון ואספרסו, בעשן ענפי פקאן

ארוחה #1 הייתה לשבת בצהריים שזה זמן נוח, אבל הכנת ארוחת ערב לאמצע השבוע זה אתגר אחר. מחד – אפשר להוסיף אסאדו שדורש בישול ארוך יחסית, מאידך – נדרשת השקעה של זמן במהלך "שעות העבודה" של ימות השבוע.
התפריט גמיש, מי שלא אוהב דגים יכול לוותר על הסלמון, מי שמתקשה למצוא ברווז יכול לוותר עליו, מי שיש לו בעיית כשרות יכול לוותר על הריבס, מי שלא רוצה פעמיים צלעות (או רוצה להעביר את הארוחה לצהריים) יכול לוותר על האסאדו, מי רוצה שכל מעושן יהיה עשוי מחיה אחרת יכול לוותר על הפיקניה, ומי שלא אוהב בשר היה צריך להפסיק לקרוא מזמן.

את כל אחד מהמתכונים כבר הכנתי מספר פעמים כך שלא ציפיתי להפתעות מיוחדות.
טיפ 1: להכין משהו בפעם הראשונה כשבאים אורחים זה לא הרעיון הכי טוב.

מספר סועדים: 12

טיפ 2: אם רוצים  שאף אחד מהמעושנים לא "ייגמר" במהלך הארוחה, מומלץ לעשות קצת יותר מכל סוג, גם אם בחשבון הכללי מכינים בשר שיכול להספיק ל-20 אנשים. את השאריות אפשר לאכול בשישי וגם בשבת – מי שטורח בערב…

כמות בשר: בערך 10 ק"ג

טיפ 3: 1/2 ק"ג בשר ברוטו (בצלעות יש בערך 50% בשר) לאדם זה בסדר גמור אם לא אוכלים רק בשר

התזמון של רכישת הסלמון חשוב כי מומלץ מאוד לעבוד עם דג טרי ולא מופשר, אבל את הבשר אפשר לקנות מתי שנוח ולהקפיא. לצלעות בוודאות אין שום הבדל (חלק מהבייבי בק היו מופשרים וחלק טריים ולא היה שום הבדל בינהם) וגם לא לחזה ברווז. לגבי הפיקניה, אם יש בכלל הבדל בין טרי ומופשר הוא מתגמד לעומת איכות הנתח מלכתחילה – הפיקניה שלי הגיעה מהאטליז של סמיר.
למרות שהארוחה הוגדרה כארוחת מעשונים, היא נפתחה עם סנגריה טובה בכד אקריליק של Fox Home (המתכון ועוד מתכונים אחרים מודפסים על הכד) ועם מרק עגבניות של רונן
הארוחה לוותה בסלט עדשים שחורות
ועוד לחמים, סלטים ותוספות מצוינים מעשה ידי האורחים
ולסיום קינוחים לתפארת (גם האורחים), אבל רגע, מה לגבי התכנון? איך נערכים לכל זה?