הבלוג של יונתן

ארזנו הכל, הבאתי את הרכב מחניית הלילה אל הדירה, העמסנו ויצאנו לדרך לכיוון דבין (Devin).
עצירה קטנה להחלפת כסף, אספרסו וסופר וממשיכים – הדרך יפה והכביש המהיר מתוחזק כהלכה.

אחרי שעתיים פונים דרומה ועוברים לכבישים צרים יותר ומלאי בורות. דימיטר הסביר לנו שבתוך שטח מיושב האחריות לטיפול בכביש חלה על הרשות המקומית שהיא לרוב ענייה. לצד הדרך יש נחל שהולך ומתרחב ומגיעים גם לסכר רציני למדי.
אחרי עוד שעה של נסיעה (סה"כ 3 שעות די מפרכות) מגיעים למלון שלנו בדבין Villa Kris (מלון 3 כוכבים). האמא והזאטוט התיישבו לאכול משהו במסעדה של המלון ונשבעו שזה היה מרק העוף הכי טוב שאכלו מימיהם.
יצאנו לחפש את ה"Ecotrail" שדימיטר ספר לנו עליו. ב-Google יש עליו מעט מאוד מידע ואנחנו נשתדל להרחיב למען המטיילים הבאים כי המקום באמת שווה 🙂
אז קודם כל מפה:

ועכשיו קצת הסבר, מדבין נוסעים לאורך הנחל לכיוון מערב – שמים במכשיר הניווט "Ekopateka Struilitsa". בדרך רואים מימין את מפעל ייצור המים של דבין (המים ששתינו מבקבוקים מתחילת הטיול) ומגיעים עד ל"בריכת השחייה המקומית" שמסתבר שהיא מבוססת מים מינרליים חמים, נשמע מצויין לביקור מחר.
מתחילים לצעוד לאורך הנחל בשביל רחב, בדרך יש שלטים שמסבירים בפירוט רב לגבי המפלים, בעלי החיים והצמחיה (הכל כמובן רק בבולגרית) והנחל שוצף לו בכיף משמאל.
די מהר רואים מימין את המפל הראשון.

לפתע החל לטפטף, אבל מה, לא נמשיך? ואז התחיל גשם של ממש. מה, לא נמשיך? מקסימום נרטב קצת. אחרי זמן מה יש התפצלות, השביל לאורך הנחל ממשיך כרגיל ואפשר לפנות ימינה במעלה ההר (מסומן רק 500 מטר למפל).

           
הטיפוס ממש לא פשוט, במיוחד לאור כמויות המים באפיק ועל הקרקע. מחליקים, נעזרים בענפים ישנים כמקלות הליכה וזה לוקח זמן, מאידך היער כל כך יפה והמפל שבקצה ממש שווה את הביקור.
 
מהמפל ירדנו חזרה להתפצלות והחלטנו להמשיך לאורך הנחל. בצד הדרך יש פחים ומקומות מסודרים שבהם מסומן שניתן להבעיר אש וגם בקתות מקורות קטנות (למסתור מהגשם?).
בשלב מסוים הגענו לאזור של גשרי הליכה יפהפיים ממש מעל למים עצמם אבל מכיוון שכבר התחיל להחשיך וגם החל לרדת ברד החלטנו שהגיע הזמן להתחיל את הצעידה חזרה לרכב.
 חזרנו למלון ונכנסנו לאכול ארוחת ערב, האוכל טעים ומשביע ובכמויות נדיבות.
זה לא אוכל גורמה, אבל מי שאמון על המטבח בפירוש יודע את עבודתו. והיתרון העצום – עולים במדרגות ישר למיטה!

הזדמנות לטעום מסטיקה (המקבילה הבולגרית לאוזו היווני)

הר ויטושה אנחנו בדרך!
איך אפשר בלי עוד יום של שלג? בפרט כשהקודם היה כל כך מוצלח.
למרות מזג האוויר הנעים התלבשנו היטב ויצאנו לדרך, עצירה קטנה בסופר ואנחנו בדרך אל ההר.
במפה הדרך נראית מפותלת ביותר והמחשבה על נסיעה מגובה של 550 מטר לגבהים של מעל 1,800 מטר במדינה שבה הכבישים מזכירים רשת של דייגים (חורים המחוברים בחוטים) קצת מטרידה.
אפשר לעשות את הדרך ברכבל אבל כבר יש לנו רכב, אז לא נשתמש בו?
שוב ציפתה לנו הפתעה נעימה, בכלל אין אספלט על הכביש, הוא עשוי כולו אבנים משתלבות מלפני עידן האספלט, אז אמנם הרכב מקפצץ קמעה, אבל אין בורות בכלל! הכביש רחב ומי שתכננו אותו עשו עבודה מדהימה שכן השיפוע כמעט ולא מורגש. הכבישים בצפון איטליה ובצפון ספרד הרבה יותר מפחידים.
עלינו מהעיר אל תוך היער, לאט לאט נגלו בפנינו עוד סימני שלג עד שהכל מסביב נהיה לבן.
הגענו אל אתר הסקי של הר ויטושה. בניגוד ליום השלג הקודם שבו טיילנו באזורים נידחים והיינו לגמרי לבד בתוך שטחים ענקיים של שלג, כאן זה הרבה יותר "מתורבת" לטוב ולרע. שכרנו מזחלת קטנה המתאימה לשניים וגלשנו עליה בתורות בשמחה רבה, כשאנשי הסקי המיומנים חולפים על פנינו בדרכם אל המדרונות.

צעדנו בשביל המושלג העובר בין מדרונות הגלישה, כאן לא היה צורך בנעלי שלג כיוון שהשביל דרוך היטב. היום יפה ויש ראות טובה כך שניתן לראות את הנופים המשגעים הנשקפים מההר.
 

  
פגשנו משפחת אנשי שלג והוספנו להם אחד משלנו העונה לשם הנרי – משודרג עם אף מגזר שנקנה מבעוד מועד לטובת האירוע.

בהגיענו חזרה אל האוטו גילינו שהזאטוט רטוב לחלוטין (ככה זה כשמשתטחים בשלג בניגוד להוראות ההורים). הבגדים הוחלפו אחר כבוד ושמנו פעמינו אל מוזיאון המדע לילדים. כשיורדים מההר הטמפרטורות עולות ודי מהר מתברר שהביגוד התרמי עושה את עבודתו טוב מידי. הבנות החליפו בגדים במכונית, והבנים חיכו לשירותים במוזיאון. המוזיאון מקסים, מאורגן היטב בארבע קומות שעולות מהעולם שמתחת לקרקע, הים, ועד לשמיים והחלל. הכל נגיש, אינטראקטיבי, מתוחזק, וברור שחשבו כאן על ה-כ-ל, החל מהלוקרים הזמינים, מתקני השתיה, השירותים המותאמים לקטנטנים ועוד ועוד. מבחינתנו ההפתעה הכי טובה שהכל משולט ומוסבר גם באנגלית בנוסף לבולגרית – אפילו בספרד לא תמיד חשבו על התיירים עד כדי כך.

כיוון שעוד כמה שעות לפנינו עד למסעדה המשובחת הממתינה לנו בערב, העברנו אותן בקניון השלישי  (הרביעי של הבנות) שטרם היינו בו עם השם המקורי The Mall. הפעם הבנים נחלו הצלחה בתחום הביגוד (New Yorker), ואמא בתחום הקפה הקר (החום כבר נהיה מעל 22 מעלות) – השבח לסטארבקס.

מסעדת Crystal Steak House – האחות הגדולה הותיקה והקלאסית של המסעדה מהיום הראשון זכאית לפוסט משלה – יש ללחוץ כאן.
השתרכנו חזרה למלון ושירה סיימה את האריזה. קשה לעזוב וקשה להפרד אחרי כמה ימים נהדרים ביחד. בכל זאת נדרשנו להזיז את האוטו – נסעתי עם שירה ואלון לשדה התעופה, והילה נשארה להשכיב את הזאטוט לישון בדירה. לילה טוב. מחר נוסעים מכאן לדבין (Devin).

קמנו בבוקר ושוב השמש זורחת ואפילו חם יותר מאתמול. הלכנו לכיוון השוק המקורה של סופיה ששוכן בין המסגד לבית הכנסת. ליד השוק עצרנו בדוכן של ערמונים ושל גרגרי תירס. "עצרנו" = "עצרנו לטעום".

בשוק טעמנו בניצה אחת מלוחה עם גבינה וגם אחת מתוקה עם תפוחים – טעים. יש מי שהסתפקו בדברים קונבנציונליים כגון קרואסון שוקולד, סוג של בייגלה וקפה. הנמנעת מגלוטן אכלה יוגורט עם פירות לפני שיצאנו לדרך. הסתובבנו קצת בשוק שמזכיר באופיו את השוק של בודפשט וקנינו כמה דברים.

מהשוק הלכנו לבית-הכנסת. הוא בית-הכנסת הספרדי הגדול ביותר באירופה או בית-הכנסת השלישי בגודלו באירופה או בית-הכנסת הגדול ביותר בבלקן וגם מכיל 1140 מקומות ישיבה – משום מה יש לאתרי המידע אובססיה עם גודל. המבנה יפה ודומה מאוד מבחוץ למסגד שמצידו השני של השוק. תוכו דומה למדי לכנסייה אבל ללא ריחות הקטורת והנרות המאפיינים כנסיות.
   

חלק גדול מהכיסאות הוזזו הצידה לקראת ליל הסדר שחל היום בערב – מתוכננים 150 נוכחים, לכן לא ישימו לב אם לא נגיע. יש לנו כבר מסורת של להיות בחו"ל בפסח קפריסין (2016), איטליה (2015), הולנד (2011) ועוד היד נטויה 🙂
מאחורי המבנה של בית הכנסת יש חצר משחקים לילדים ומדרגות שמובילות למוזיאון על יהדות בולגריה בכלל וסופיה בפרט. המוזיאון כולל הסברים וחפצים עתיקים (רימונים, ספרי תורה, כוסות קידוש ועוד) וגם חפצים מתקופת מלחמת העולם השניה. בתוך החדר הלא גדול, יושבת אחת יוליאנה, עיניה נעוצות בדפים ובשולחן וברור שתקשורת זה לא הצד החזק שלה, אבל חקירה מעמיקה של תולדות יהדות בולגריה דווקא כן. היא ידענית אמיתית ומסוגלת לדבר ללא הפוגה ובלי קשר לאיך והאם מגיבים השומעים. ממנה שמענו את הגרסה היותר מוסמכת לסיפור הצלת יהודי בולגריה, על כך שהבולגרים מילאו תפקיד ממשי בהובלת יהודי מקדוניה דרך בולגריה אל מחוץ למדינה ובעצם להשמדתם,  ועל כך שהאירועים הפוליטיים באותה תקופה במדינה שיחקו תפקיד מכריע בעניין. כלומר החוק שעבר בפרלמנט בדבר גירוש היהודים דווקא נתמך על ידי רבים מאנשי השילטון באותו זמן. אבל כשהידיעה דלפה והחלו לחצים מצד הציבור והכנסיה, הבין המלך בוריס וגם רבים מנבחרי הציבור כי מימוש החוק יעורר חוסר יציבות במדינה ויסכן את המשך השילטון. לכן נקטו אמצעים של השהיה ודחיה על-מנת להמנע מהעניין. זה לא מנע את לבישת הטלאי הצהוב (יותר נכון כפתור) ואת הוצאת היהודים מהערים הגדולות אל הפריפריה כמו בסיפורים של אמא של הילה על כך שיהודים מסופיה באו והשתכנו בביתם בחסקובו.

כששמעה יוליאנה על כך הרימה לראשונה את עיניה מהשולחן וסיפרה שסבתא שלה גורשה מסופיה ועברה לחסקובו והתגוררה שם בבתים של יהודים שארחו אותם. מרגע זה כבר היינו ראויים לקשר עין. כשאמרנו שיש בבית תמונות ואולי תיעוד של אותה התקופה היא נתנה לנו את כתובות המייל של המוזיאון וגם את שלה והביעה שמחה (טוב, יותר נכון הביעה עניין) לקבל כל חומר שניאות לשלוח לה. הפכנו לחברי אמת 🙂

אחרי הביקור המרגש בבית הכנסת ובמוזיאון לא חשנו צורך להכנס למסגד, מאידך תומר חש צורך בעוד מנת תירס וכך גם חלק מהאחרים. התחנה הבאה – הרוטונדה של סנט ג'ורג', כנסיה קטנה ועתיקה מאוד.

משם החלטנו להתפצל – הבנים לדירה לנוח ולעשות שיעורים, הבנות לקניון להשלים קניות. כיוון שהבנו שמחיר החניה בחניון שלנו שערורייתי, דיברנו עם חברת השכרת הדירות שהובילו אותנו לשם, ובסוף הבילוי בקניון העברנו את האוטו לחניה במקום אחר, זאת אחרי לא מעט תלאות בירוקרטיות, אי-הבנות ועוד מרעין בישין שגרמו לכך שכמעט ואחרנו לחדר הבריחה של היום – A Pirate's Adventure (חדר 36 שלי).

הפעם הגענו יותר מרוכזים וסבלניים. החדר ליניארי ברובו (אם כי לא בכולו), והוא שונה מחדרים אחרים בכך שמודגש מראש שניתן להשתמש בחפצים יותר מפעם אחת וגם כשנפתרת חידה יכול לקרות יותר מדבר אחד ועל כן צריכים להיות ערניים. נהנינו מהחידות שזרמו לנו יחסית בקלות, וגם מהתפאורה המוצלחת. ותומר עזר לנו לצאת תוך 50 דקות (ועוד 5 שניות למי שחשוב הדיוק). השיטה בשני החדרים שהיינו, וכנראה בחדרים רבים בבולגריה, היא שיש בתוך החדר מסך עם זמן בספירה לאחור שעליו גם מופיעים רמזים בהתאם לצורך – וזה באמת נחוץ כי לא כל הבולגרים מדברים אנגלית שאפשר להבין, למרות שהאנגלית של חלקם ממש מצוינת.

19:00 – מסעדת Shtastliveca השווה ביותר, בעלת האוירה הקלאסית, והולמת לליל הסדר, גם אם נאכל בו קלמרי ולא מרק עוף עם קניידלך. דווקא היה מרק עוף בתפריט אבל החלטנו לבחור בדברים פחות שגרתיים. הכל היה טעים – מהפיצה של תומר ועד לריזוטו פטריות, אבל השוס היה ללא ספק ברווז עם שני רטבים מסוגים שונים – אחד מתקתק והשני חמצמץ-פירותי, עם משמשים וגבינה כחולה. גם מנת הכבש בתנור עם תפוחי אדמה ופטריות היה מעולה.
     

קמנו בנחת אחרי שנת לילה טובה. ציפינו לארוחת בוקר משובחת במיוחד אבל כנראה שאחרי המלון בבנסקו הציפיות היו קצת גבוהות מידי. אמנם יש מיץ תפוחים (לא טעים) אבל המבחר המוצע למאכל קטן בהרבה ממה שהיה בבנסקו. אבל למה להתלונן אם אפשר לקטר? סה"כ היה בסדר גמור. יצאנו לכיוון פלובדיב שם ההתמצאות קלה יותר באור יום ואף הצלחנו להגיע לחניון שעליו המליצה אמש פקידת הקבלה (אם אתם לא אורחי המלון זה יעלה לכם 2 לבה לשעה הזהיר אותנו השומר). החניון צמוד לפארק מקסים, היום שמשי והפריחה רק החלה אבל כבר ניכרת בדשאים, בערוגות ובעצים.
   

שוטטנו קצת לאורך המדרחוב והתחלנו להתאהב בעיר החמודה ומסבירת הפנים הזו. כנראה שגם השמש עושה לנו טוב. מצאנו את המקום שממנו יתחיל הסיור שהתכוונו להגיע אליו מאוחר יותר, ממש ליד מרכז העולם.

ואז שמנו פעמנו לחדר הבריחה השלישי בבולגריה – Timescape ברוח מצרים העתיקה. הפעם אנחנו בהרכב חסר (החיילת כזכור כבר לא עמנו) והחדר עצמו משונה במקצת, החידות לא תמיד ברורות וגם אין מעברים בין חללים כמו שהתרגלנו במקומות אחרים. בכל זאת יצאנו אחרי 55 דקות כשהזאטוט היה שותף מלא שכן החדר כלל לא מעט חיפושי אובייקטים.

צעדנו משם חזרה אל רחבת בית העירייה שם אמור להתחיל הסיור. בזמן שאנחנו ממתינים אכלנו משהו קטן, שתינו קפה וצפינו בצעירי העיר סופגים שמש. תומר עשה סיבוב בקרוסלה המקומית.
                           

הסיור בפלובדיב העתיקה הוא של אותה החברה שעמנו יצאנו לסיור בסופיה, שנקראת 365 (כי יש סיור כל יום בשנה). אותה חברה ואותן בדיחות וסגנון הדרכתי, אבל שהיה חביב ומלא חן אצל המדריך בסופיה, היה קצת מאולץ ונטול כריזמה אצל המדריכה הנוכחית. אבל ידע היה לה בשפע וכך הלכנו בעקבותיה בעיר, עולים ויורדים בגבעות שפלובדיב התברכה בהן (7 במניין אלא שהשביעית נגרסה לטובת אבני מדרכה ולכן כיום יש רק 6). הנופים מהגבעות מרשימים והעיר עצמה מלאה בהסטוריה עתיקה וגם מהעת האחרונה. מעניין שפלובדיב נבחרה לאחת משתי בירות התרבות של אירופה לשנת 2019, יחד עם מטרה באיטליה. 

ליד השלט הצבעוני בצד הרחוב, ובמקום שבו תמיד נהג לשבת במציאות, יושב לו פסל של מילו. איש ססגוני שהפף לקמע של העיר. מילו נהג לברך על אישה שנקראתה בדרכו ולהחמיא לה ולכן אם תשפשפו את ברכו חיי האהבה שלכם יאירו לכם פנים. חוץ מזה אוזנו כרויה לשמוע את בקשותיכם והוא ישתדל למלא אותן אם כי אינו מבטיח שהוא יצליח. מה שהוא כן מבטיח זה שהוא לא יגלה את בקשתכם לאיש והוא גם מבין את כל השפות שבעולם 🙂 
ממש במרכז המדרחוב נחשף חלק מאצטדיון רומאי שמשולב באופן מעניין בעיר המודרנית, אבל את רובו נאלצו להשאיר מתחת לאדמה שכן אין ספור בניינים אחרים כבר נבנו מעליו.

דגם של האצטדיון ומאחוריו הדבר האמיתי

ברגע מסויים התקרבו לקבוצה מספר קבצנים בתזמון מאורגן ונדרשו 2 שוטרים על מנת לשדלם להרפות. המוזיאון האתנוגרפי נמצא בבניין עץ מרשים וייחודי, אך לא נכנסנו פנימה במסגרת הסיור.

עלינו לראש אחת הגבעות (Nebet Tepe) לתצפית על כל העיר.

נקודת הסיום היא באמפיתאטרון הרומי שהתגלה רק לפני 40 שנה במקרה, וכיום הוא מוצג לתפארת ואף מתקיימות בו הופעות בעונה חמה יותר. ככה זה בעיר בת 6,000, בכל מקום שתחפור תמצא משהו.

נותרו לנו עוד מספר שעות עד למסעדת Smokini (הזמנו אתמול מקום באותה מסעדה להיום בשמונה), והחלטנו לחזור לחדר לנוח מעט, כיוון שהרגליים מציקות ודורשות הפוגה. בדרך עצרנו בכל זאת בקניון פלובדיב כדי לקנות כמה מתנות ועוד קצת בגדים לגברים.

חזרנו למסעדה ושוב מצאנו חניה קרובה הפעם בחניון מוסדר, כנראה שזה לא היה מזל חד-פעמי. האוכל כמו אתמול היה טעים ביותר, ושוב התאורה מקשה על הצילום. יצאנו משם מרוצים כראוי ללילה האחרון שלנו בפלובדיב ובבולגריה בכלל.
 

איכשהו לא חדרה אלינו עדיין אווירת הבאסה של סוף הטיול. או שאנחנו מדחיקים מצוין, או שאחד עשר ימים זה זמן טוב כדי להפרד בטוב מטיול. חזרנו למלון וארזנו 3 מהמזוודות כדי להיות מוכנים לתזוזה מוקדם מחר, אולי נספיק עוד משהו 😉