תקציר מנהלים ליום האחרון: יצאנו מהמלון בשעה 4:30 בבוקר והגענו חזרה הביתה לאחר 16 שעות.
בבוקר היה קר וגשום ומשום מה זה נראה הגיוני לחברות להשכרת רכב שאת הדרך מהמשרדים שלהם לטרמינל הנוסעים (כמה מאות מטרים טובים) עושים ברגל. אז צעדנו כמו מאות אנשים אחרים בקור ובגשם.
חלק מבני המשפחה ארזו את מעילי הגשם שלהם במזוודות מתוך הנחה שלא ישתמשו בהם יותר (חחח), מזל שמישהו זכר איפה הכל ארוז כדי להציל את המצב.
בתוך הטרמינל היה קצת ברדק, מסתבר שכשמלחיצים את האיסלנדים אז היעילות שלהם נפגמת, והיה ניכר שכמות הנוסעים הלא שגרתית מאיימת להטביע אותם, וחלק מבעלי התפקידים היו עצבניים ובהחלט פחות נחמדים מהרגיל.
כמויות האישורים והמסמכים שצריך להציג בגלל הקורונה הזויה לגמרי ומסתבר שצריך למלא גם מסמכי כניסה לאנגליה למרות שלמעשה לא נכנסנו אליה וגם לא יכולנו אפילו אם היינו רוצים.
בתוך המטוס ללונדון (המלא למדי יש לציין) חזר לאיסלנדים חוש ההומור שאפיין אותם עד עכשיו.
למרות שהטיסה יצאה באיחור קל, זמן הטיסה התקצר ואפילו נחתנו בנמל התעופה הית'רו מוקדם מהמתוכנן.
נמל התעופה הזה משולט בצורה הכי ברורה שאפשר. בכל רגע נתון אתה יודע בדיוק לאן ללכת ובדיוק באיזה שלב אתה בתהליך. אבל מה, הוא ענק וצריך ללכת הרבה (בדיעבד התברר הלכנו יותר ביום הזה מאשר ביום הקודם בריקיאוויק – באדיבות מד הצעדים בטלפונים). גם קצת קשה ללכת אחרי שסוליית הנעל נפרדת לפתע מהנעל בדיוק כשבודקים לך את הנעליים בבידוק הביטחוני…
אכלנו ארוחת בוקר או צהריים, לא ברור, באחת המסעדות בשדה:
בטיסה של אל-על מלונדון לארץ כבר הבנו לאן מועדות פנינו, במטוס עצמו היה חם (הכנה לאוגוסט בארץ), הרבה יותר רועש מאשר במטוס מאיסלנד לאנגליה וכו'.
במהלך הטיסה התברר ש-60 מזוודות לא הועלו לטיסה, וביניהן כמובן אחת שלנו. מתוך אלו שכן הגיעו – אחת שבורה והשנייה נפתחה לבידוק ותכולת תיקי הרחצה מפוזרת במזוודה (למה כל כך קשה לסגור ריץ רץ'?), אבל את רוחם של טיילים שכמותנו לא יישברו.
אז לסיכום, מה היה לנו: נהגנו 3,124 ק"מ, ראינו הר געש, קרחון, מפלים, אגמים, פיורדים, לבה חמה וכזו שהתקררה. הקפצנו אבנים, שיחקנו קלפים, הלכנו טיפסנו וירדנו. היינו בשתי בריכות שחייה ובארבעה מרחצאות חמים, נבדקנו שלוש פעמים לקורונה (ועוד אחת בקרוב). ראינו כלבי ים, ברווזים, פאפינים, שחפים, סוסים, כבשים, כלבים ואפילו חתול אחד. וגם מעט אנשים. היה מקסים!