הבלוג של יונתן

אחרי לילה בחווה הנידחת וארוחת בוקר מגוונת תוצרת בית, יצאנו לנסיעה לכיוון העמקים הציוריים אצ'ו ואנסו. בדרך עצרנו בחאקה להצטיידות במעילים חדשים.

[הילה] עולים בעמק Hecho ויורדים מעמק Anso. בתי העיירות הקטנות שבדרך עשויים מאבן עם גגות אדומים, הזקנות צועדות לאיטן ברחובות המרוצפים, והתחושה הכללית היא שהזמן עצר מלכת בכמה מאות השנים האחרונות.
 
השלכת מתחילה באזור ואנחנו עוקבים אחרי כל עלה שהחליף את צבעו לצהוב-כתום-אדום, ומחפשים את העץ המושלם לצילום המושלם. עוד לא מצאנו. הכל נראה מנומנם וריק, אנחנו היחידים שנוסעים בכביש – יום כיפור כבר עבר, לא? בספר נכתב שיש תחרות בין שני העמקים על מי ציורי ויפה יותר – אנחנו מצביעים ל-Anso.
      

הדרך חלפה מהר יותר משחשבנו, והחלטנו לעצור בחאקה לראות את המבצר המחומש שנבנה ב-1591 על ידי פליפה השני. גם כיום זה נחשב אתר צבאי וניתן להיכנס רק בשעות ספציפיות ועם מדריך בספרדית. ויתרנו על התענוג והסתפקנו בהתפעלות מהמבנה החיצוני ומהאיילים שרעו בשלווה בחפיר שבין המבצר לבין העיר. אני לומדת ספרדית שימושית, ואולי עד סוף הטיול אצליח להעביר בפעם הראשונה את המסר – קפה חלש עם חלב בכוס TAKE AWAY, וכל זאת בלי תנועות ידיים מפדחות ותרגום בו-זמני לאנגלית בתקווה (המופרכת) שאולי האנגלית שלי תובן טוב יותר מהספרדית.
    

עצירה בסופרמרקט ענק בחאקה מעוררת בתומר את כל האינסטינקטים של מכור לקניות, שקיימים כנראה בכל ילד בן 5 וגם בחלקנו שעברו את הגיל – אמא תקני לי נעלי בית של ארנבים וחולצה של יחידת החילוץ וג'ינס ופלפלים בכל הצבעים (???). בשלב הזה הבנו שהמצב חמור ומיהרנו לצאת משם עם השלל לארוחת הערב ועוד אי אלו דברים…

חזרנו לחווה שלנו, הפעם לפני החשכה, הכנו ארוחת ערב מושלמת שהיה בה משהו לכל אחד – פסטה עם שני סוגי רטבים מתוצרת עצמית, המבורגר, נקניקיות כבש, דג, קצת שרימפס, ברוקולי מאודה ומוקפץ עם סויה, בקבוק סיידר וטראפלס לקינוח.

[דברי הילה] אחרי לילה נטול שינה, כששירה הצטרפה רשמית למצבת החולים, קמנו לאיטנו והחלטנו לעשות יום רגוע. יונתן ואלון נסעו לעשות כביסה וקניות בעיר הסמוכה, שירה נחה ותומר צפה כל הבוקר בתוכניות בעברית בטאבלט. מבחינתו – יום מושלם! בצהרים יצאתי עם אלון ותומר לסיבוב פרידה מסן סבסטיאן, במטרה לבקר בכל המקומות שלא הגענו אליהם, או כאלו שרצינו עוד טעימה מהם. התחלנו את הסיבוב ממסרק הרוחות – פסל של אדוארדו צ'לידה הנמצא בקצה הטיילת למרגלות הר איגלדו, הסלעים, קצף הגלים והיום השמשי היו תפאורה מושלמת לפסל הדרמטי.
   משם המשכנו "לאן שהאוטו ייקח", ומסתבר שהוא לקח אותנו במעלה הר איגלדו, ולמרות שמלכתחילה לא רשמנו לעצמנו שזו "תצפית חובה" בדיעבד היא אכן כזו. סן סבסטיאן נפרשת לכל אורכה והנוף בלתי נתפש ביופיו. כך חשבה גם קבוצת ישראלים שביקרה שם וקיבלה מהמדריכים רבע שעה הפסקה לפני התכנסות חזרה לאוטובוס. אחד מהם התעניין איך אנחנו מטיילים לבד, בלי שפה. הסברנו שתנועות ידיים, אנגלית, וקצת אונה קפה קון לצ'ה מהווים גם שפה רשמית בספרד. פארק השעשועים למעלה היה סגור לשמחתם הבלתי מוסתרת של המבוגרים בחבורה (אמא ואלון), שלא ממש התענגו על הרעיון שתומר יבלה את אחה"צ בין מכוניות מתנגשות לטרמפולינות. מזל שחנות הגלידה היתה פתוחה.


ירדנו חזרה למטה לעיר העתיקה, שם חנינו באותו חניון בולוורד המרכזי בו חנינו בערב הראשון כאן. היה מאד נעים לשוטט בסמטאות המוכרות למחצה ולגלות אותן מחדש. מצאנו את חנות הפרלינים המהוללת מאתמול וישבנו לקפה אחרון בעיר, עם טארט לימון שהיה לא פחות מאלוהי והבאנו קצת טראפלס לשירה וליונתן.
[יונתן] מחר נעזוב את חבל הבאסקים לכיוון הפירינאים דרך פמפלונה. אנו נפרד בצער רב מהנופים המדהימים, המאכלים הנפלאים והאנשים הנחמדים של חבל ארץ זה – בהחלט אזור שיהיה שווה לשוב אליו בעתיד. מצפים לראות מה יזמנו לנו הפירינאים 🙂

את הבוקר פתחנו בעיירה חטאריה (Getaria) שכבר קצת נכנסה לתרדמת חורף. בעבר היא נודעה בצייד הלווייתנים והיא מתגאה גם בכך שיורד הים הראשון שהקיף את העולם נולד בה ויצא להפלגה זו ממנה. תומר זכה בדגם מוקטן של אנייה הזהה לזו המוצגת בכיכר העיר.

משם המשכנו לזראוץ (Zarautz) בעלת חוף חולי רחב ידיים המהווה גן עדן לגולשים. גם היא כבר מנומנמת למדי ורוב החנויות והמסעדות שלאורך הטיילת כבר נכנסו לתרדמת החורף, אבל עדיין יש היכן לשבת. ערפילי הבוקר כבר התפזרו והשמש זורחת כך שבהחלט נעים. תומר מאושר מהמרחבים ומהאפשרות להתרוצץ ללא הגבלה. הווירוס שלי פחות או יותר נעלם אך נשארתי קצת חלש וכנראה ששירה תפסה אותו במקומי 🙁

  

עצרנו ליד תפריט של קפיטריה להתלבטות ואיש חביב הציע לתומר את הפוסטרס שלו מהמניו דל דיה (תרגום: הקנוח מהתפריט היומי) כך שתומר פתח את הארוחה בטילון שוקולד. היה ברור שהאוכל לא הולך להיות משהו, אבל הישיבה בשמש על הטיילת עם הנוף המרהיב היוותה פיצוי הולם.
מנת ה-gulas y setas (צלופחים ופטריות) הייתה טובה ותומר התלהב ממנה מאוד, מאידך מנת הקלאמרי בדיו (חלב אימו?) לא עשתה חשק. לקינוח זכה תומר בעוד טילון, הפעם פירות יער.
חזרנו לחווה למנוחת צהריים, הפעם סיאסטה אמיתית ואז שוב לסן סבסטיאן לקניות. בזמן שהבנות הסתובבו בזארה, תומר שוב אכל גלידה (הפעם כחולה) ומצאנו דוכן ערמונים – בדיוק התחילה העונה – איזה כיף!

חבל הבאסקים ידוע במאכלים מיוחדים ומגוונים, ואנו שמנו לעצמננו יעד לטעום רבים מהם ככל האפשר. בדרכנו חזרה לטפאס המוצלח מאתמול, נתקלנו בקונדיטוריה המומלצת שרשמנו לעצמנו עוד מהארץ, שמתהדרת בתצוגה יפה. נכנסנו לשאול על עוגיות ה-Izar המומלצות העשויות שקדים. יצאנו עם קופסת פלסטיק בעלת אטימה הרמטית כדי שנוכל ליהנות מהעוגיות מאוחר יותר. אחרי הטפאס קנינו גבינת Idiazabal מקומית העשויה חלב כבשים – משהו להעשיר בו את ארוחת הבוקר 🙂
ועוד קינוחון של טראפל שוקולד מקונדיטוריה נוספת – הולך להיות טעים…

החלטנו שהיום עדיף שאני אנוח קצת ואנסה להחלים. לכן אחרי ארוחת הבוקר המזערית בבית החווה הילה נסעה עם הילדים למוזיאון המדע הסמוך, שם כולם נהנו מאוד ממקום שבו אפשר ואף רצוי לגעת בכל דבר.
  

אחרי מנוחת צהריים נסענו לתוך סן סבסטיאן או דונוסטיה בשפה הבסקית. פתחנו את הסיבוב בגלידה טובה בטעמים מגוונים, למשל After Eight. טיילנו קצת בעיר העתיקה והגענו ל-Constitución Plaza שם נערכו בעבר מלחמות שוורים. הדירות היו בבעלות משפחות אבל העירייה השאירה בבעלותה את המרפסות על מנת להשכירן לצופים במלחמות השוורים ולכן המרפסות מסומנות במספרים מ-1 ועד 147.
העיר העתיקה מלאה חנויות מעניינות. בבוטיק שוקולד מצאנו iPhone דגם שוקולד

הקפנו את אורגוי בטיילת שמעל הים
 
חזרנו אל תוך העיר העתיקה לאכול פינצ'וס, בחרנו מקום באקראי – Portaletas Meson.
מכיוון שהיה מוקדם עדיין לא היה עמוס וזכינו להסברים באנגלית טובה מהמוכרים.
   תומר התלהב מהדגים והזיתים וביקש עוד אחד

תכננו ארוחת בוקר ב-Café Iruña, הרביעי מתוך 5 הברים המומלצים מאתמול, אבל הוא טרם נפתח אז הלכנו לקפה בר בילבאו שלא היה בו מקום אתמול והגענו בדיוק לשעת הפתיחה – 9:30.
אכלנו ארוחת בוקר טיפוסית, קפה, תה, חביתה ספרדית, עוגה וטאפס של בוקר.

דוכני השוק הטיפוסי של יום ראשון בבוקר מתחילים להיפתח בפלאצה נואבה וכוללים ספרים, תקליטים, מטבעות, אבנים, פוסטרים ועוד. זה המקום שבו כל אספן יכול למצוא משהו כלבבו, כולל תומר שמתרגל קנייה מול מוכר דובר ספרדית.

בדרך חזרה למלון נכנסה בתומר רוח שטות וכל דבר הפך למאבק
עשינו צ'ק-אאוט והמשכנו ברגל לכיוון מוזיאון הגוגנהיים של בילבאו בעיצובו של האדריכל פרנק גרי. בדרך נקלענו למרוץ של אלפי רצים: נשים וגברים, זקנים וילדים ואפילו כלבים וכולם בחולצות ורודות עם סמל המאבק בסרטן השד. נקודת הסיום של המרוץ ממש בכניסה למוזיאון.
  
נזכרנו בביקורנו בגוגנהיים בניו-יורק לפני 4 שנים. המבנה מרשים ביותר גם מבפנים וגם מבחוץ וביחס למבנה בניו-יורק הוא ענק. גם חלק מהמיצגים בו ענקיים ורובם מודרניים עד מאוד, כמות התמונות הכוללות די קטנה ורואים שהיא נבחרה בקפידה.
   
החלל הגדול והאווירה הספרדית הרגועה, שלא לדבר על התייחסותם הנהדרת לילדים איפשרו לתומר להתרוצץ ולהוציא אנרגיה גם בתוך המוזיאון מבלי שכולם יסתכלו או יתעצבנו עלינו.
  

לאחר המוזיאון התיישבנו בבית קפה פתוח ליד גן משחקים וכל אחד קיבל את מה שהיה חסר לו.
חזרנו למלון לאסוף את המזוודות ואת הרכב. מפאת חוסר זמן החלטנו לוותר על עצירה ב-San Juan de Gaztelugatxe להליכה רגלית לחצי האי שאמור להיות מרהיב ביופיו, אבל לא פסחנו על עצירה מתבקשת ב-Gernika-Lumo כדי לראות את הגרניקה של פיקאסו שכבר אוזכרה במוזיאון מירו בברצלונה
ואת עץ האלון המאובן המפורסם.
אלון עתיק מאובן               אלון צומח                      אקליפטוס ענק ועתיק         אלון שלנו

משם נסענו לכיוון סן-סבסטיאן, סבלנותו של תומר כבר פקעה ואני כבר הרגשתי די רע עם הווירוס הזה.
רובנו פשוט נסענו אבל מי שנוהגת בגבורה את כל הדרך היא הילה כי אני לא בדיוק כשיר לנהיגה.

הגענו לבית-החווה שלנו Irigoien בפאתי סן-סבסטיאן מותשים למדי והתקבלנו בסבר פנים יפות ובספרדית שוטפת על-ידי בעלת המקום שמיד הזעיקה את כלתה הבריטית ששפעה מידע רלוונטי באנגלית.
2 מתוך חמשת החדרים הקיימים שלנו והשאר ריקים, מה שמשאיר את כל האיזור הציבורי לרשותינו.
הלכנו ברגל לאכול ארוחת ערב בסידריה סמוכה. ערב סוכות היום ובאמת יש סוג של סוכה בחוץ בה יושבים המקומיים ולוגמים סיידר/בירה וכו', אנחנו העדפנו להתיישב בפנים, לאכול קצת ולחזור לחדרים להתמוטטות כללית.

קמנו והתארגנו מוקדם יחסית ונפרדנו מהפרדור, היום השמש זורחת והיעד הסופי שלנו הוא בילבאו.
מכיוון שבדרך לפרדור לא הספקנו לעצור בקומיאס, החלטנו לעשות זאת בדרך חזרה.
בדרך עברנו מעל שפך של נחל לתוך הים – Puente de la Maza
 

נסענו לראות את "אל קפריצ'יו" – בית אחוזה מפואר שגאודי בנה עבור קרוב משפחה עשיר של לופס אי לופס, המרקיז הראשון של קומיאס.
            לאחר מכן נסענו לראות אמנות קצת יותר עתיקה, ככל הנראה העתיקה ביותר באירופה. מחוז קנטבריה ידוע במערות הפריהיסטוריות שבו והמפורסמת שבהן היא אלטמירה, אבל אליה לא ניתן להיכנס. נכון שלצידה יש שחזור נאמן למקור שבו כן ניתן לבקר, אבל הרעיון לבקר בחיקוי מודרני במקום בדבר האמיתי נראה לנו קצת משונה. במקום בחרנו בזוג מערות סמוכות: Cueva de El Castillo ו-Cueva Las Monedas שבהן ניתן להתרשם מקרוב מהדבר האמיתי. הכניסה היא רק עם מדריך ובקבוצות של 14 לכל היותר. במערות יש ממצאים החל מלפני 150,000 שנה וציורי קיר עתיקים בעיקר של חיות וסטנסילים של כפות ידיים. התמונה העתיקה ביותר היא מערכת מורכבת של נקודות אדומות שצוירה לפני 40,800 שנה וכבר אין את מי לשאול מה בדיוק היא מסמלת.
 

המדריכה דוברת ספרדית רהוטה ואנגלית עילגת, אבל עד סוף הסיור כבר ידעה כמה מילים בעברית. בחינניות ובהתלהבות רבות היא לקחה אותנו במורד המערה המתפתלת, והצביעה על כל אחד מהציורים כדי שכולם יבינו בדיוק את קווי המתאר של הביזון, הסוס, וכו'. חלק מהציורים משתמשים בקווי המתאר הטבעיים של הסלע כדי להתוות חלק מגוף החיה.

משם נהיגה של שעה ורבע למלון שלנו בבילבאו Hotel Bilbao Plaza הנמצא ממש בלב העיר על גדת הנהר והליכה קצרה לחדר בריחה Mad Mansion 1 שהוזמן מהארץ. חדר שני שלנו בספרד אחרי הראשון בברצלונה.
זה אחד החדרים שהחבר'ה הספרדים המליצו עליהם. סיפור המסגרת הוא על בית אחוזה עתיק שבו מתגוררת משפחה שמחביאה סוד נורא אותו עלינו לגלות ולהימלט לפני שהם חוזרים. החדר מרובה חידות, מקבילי, ומאד מעניין מבחינת הזרימה שלו. הופתענו מכמות הרמזים הרבה שניתנה לנו גם מבלי שביקשנו כלל. בדיעבד (קיימנו דיון ארוך עם המפעיל) מסתבר שזו שיטה מקובלת בספרד, ומתן הרמזים מהווה מבחינתם חלק בלתי נפרד מההתקדמות בחדר. הקונספט מעט משונה בעינינו, ונראה לנו שאנחנו מעדיפים שיתנו לנו להתמודד בעצמנו עם חידות ולבקש את הרמזים רק אם אנחנו חייבים. מסתבר שגם היוונו עבורו אתגר כי בדרך כלל הוא מקשיב לדיאלוג בין חברי הקבוצה ומעריך את התקדמותם בפתרון החידות אך אצלנו ההקשבה לא עזרה לו הרבה 🙂
כמעט והצלחנו לצאת בזמן, קוד היציאה של הדלת האחרונה ניתן בצורה קצת בעייתית ושגינו בו בספרה אחת. בניגוד לחדר הקודם – בהחלט חדר מומלץ.
הליכה רגלית לכיוון העיר העתיקה תוך מעבר במבחר פינצ'וס ברים (הנוסח הבאסקי לטאפס ברים)
3 מתוך 5 המומלצים בבלוג האוכל באתר תיירות באסקי.
הראשון Gure Toki. מצאנו שולחן בפנים, בחרנו פינצ'וס והמלצר הביא לנו אותם לשולחן עברנו למקום השני המומלץ, Café Bar Bilbao, גם הוא בכיכר העיר, אך לצערנו היה מלא לגמרי וכל השולחנות בחוץ גם היו תפוסים. אולי ננסה אותו שוב מחר. אז המשכנו ל-Irrintzi, מקום ממש נעים ורגוע יחסית גם כשהוא מלא באנשים, שם נהנינו ממבחר פינצ'וס מעולים כולל כאלה שתומר שמח בהם מאוד.
 

ארוחת בוקר וסיום אריזה והסעה מוזמנת מראש לשדה התעופה כדי לדלג צפונה לסנטנדר. טיסה של שעה+ חוסכת 700 ק"מ נהיגה

טיסת פנים חוסכת אמנם ביקורת דרכונים אבל עדיין יש המון שלבים לעבור עד שעולים על המטוס וממריאים. בחלק מהטיסה ה-GPS של ה-iPhone עובד ונחמד לראות איפה אנחנו מחלון ובמפה בו זמנית. תומר ישן להפליא כל הטיסה על הכתף של אמא.

קיבלנו את הרכב שלנו – פז'ו 5008 עם 7 מקומות כדי שיהיה נוח לכולם והתחלנו את הנסיעה לכיוון Picos de Europa.

בדרך עצרנו ב-Santillana del Mar עיירה ציורית ועתיקה שייחודה בבתים מאבן זהובה, אנחנו לקראת סוף עונת התיירות ולכן לא מסתובבים כאן אנשים רבים, אפשרויות האוכל הן מהסוג התיירותי במיוחד.

תומר כבר ממש רוצה למלון ולי כבר ממש כואב הגרון אז אנחנו מחליטים לדלג על Comillas והמבנה El Capricho של גאודי ולנסוע ישר למלון, ככל שעולים בגובה יש יותר ויותר עננים וגשם ועד שאנחנו מגיעים למלון שלנו (תכנון מוקדם זימן לידינו מחיר מציאה (יחסית) ללינה בפראדור, פינוק שהבטחנו לעצמנו בביקור שלנו בספרד לפני 21 שנה) כבר ממש יורד גשם.
הפראדור מקסים ויש לנו שני חדרים גדולים סמוכים אם כי לא מחוברים, מאובזרים ומצוידים היטב. הילה מביאה לי תה מהבר אבל זה לא מספיק לגרון הדואב ואנחנו נוסעים ל-Cangas De Onis למרפאה. הרופאה מאבחנת שלא נדבקתי מתומר וכנראה מדובר רק בווירוס.
המסעדות שבניו עליהן לארוחות ערב Restaurante Casa Pedro Parres ו-El Molin סגורות, אבל ליד השנייה יש בר/מסעדה Vega Redonda שנראה מתאים. מכיוון שמסעדה בו עדיין סגורה אנחנו עושים סיבוב בעיירה אל הגשר הרומי.
במסעדה הזמנו פלטת טעימות של אוכל אסטוריאני, סטייק ענק, עוף על הפלנצ'ה ופבדה שהוא נזיד אסטוריאני עם שעועית ונקניקים. ראינו איך המלצר מוזג סיידר לכוס ממרחק של חצי מטר כדי לייצר את הקצף אבל היינו עייפים מידי מכדי לטעום, צריך להשאיר משהו למחר. כנראה היינו רעבים מאד כי האוכל נעלם במהירות רבה.