את הבוקר פתחנו בעיירה חטאריה (Getaria) שכבר קצת נכנסה לתרדמת חורף. בעבר היא נודעה בצייד הלווייתנים והיא מתגאה גם בכך שיורד הים הראשון שהקיף את העולם נולד בה ויצא להפלגה זו ממנה. תומר זכה בדגם מוקטן של אנייה הזהה לזו המוצגת בכיכר העיר.
משם המשכנו לזראוץ (Zarautz) בעלת חוף חולי רחב ידיים המהווה גן עדן לגולשים. גם היא כבר מנומנמת למדי ורוב החנויות והמסעדות שלאורך הטיילת כבר נכנסו לתרדמת החורף, אבל עדיין יש היכן לשבת. ערפילי הבוקר כבר התפזרו והשמש זורחת כך שבהחלט נעים. תומר מאושר מהמרחבים ומהאפשרות להתרוצץ ללא הגבלה. הווירוס שלי פחות או יותר נעלם אך נשארתי קצת חלש וכנראה ששירה תפסה אותו במקומי 🙁
עצרנו ליד תפריט של קפיטריה להתלבטות ואיש חביב הציע לתומר את הפוסטרס שלו מהמניו דל דיה (תרגום: הקנוח מהתפריט היומי) כך שתומר פתח את הארוחה בטילון שוקולד. היה ברור שהאוכל לא הולך להיות משהו, אבל הישיבה בשמש על הטיילת עם הנוף המרהיב היוותה פיצוי הולם.
מנת ה-gulas y setas (צלופחים ופטריות) הייתה טובה ותומר התלהב ממנה מאוד, מאידך מנת הקלאמרי בדיו (חלב אימו?) לא עשתה חשק. לקינוח זכה תומר בעוד טילון, הפעם פירות יער.
חזרנו לחווה למנוחת צהריים, הפעם סיאסטה אמיתית ואז שוב לסן סבסטיאן לקניות. בזמן שהבנות הסתובבו בזארה, תומר שוב אכל גלידה (הפעם כחולה) ומצאנו דוכן ערמונים – בדיוק התחילה העונה – איזה כיף!
חבל הבאסקים ידוע במאכלים מיוחדים ומגוונים, ואנו שמנו לעצמננו יעד לטעום רבים מהם ככל האפשר. בדרכנו חזרה לטפאס המוצלח מאתמול, נתקלנו בקונדיטוריה המומלצת שרשמנו לעצמנו עוד מהארץ, שמתהדרת בתצוגה יפה. נכנסנו לשאול על עוגיות ה-Izar המומלצות העשויות שקדים. יצאנו עם קופסת פלסטיק בעלת אטימה הרמטית כדי שנוכל ליהנות מהעוגיות מאוחר יותר. אחרי הטפאס קנינו גבינת Idiazabal מקומית העשויה חלב כבשים – משהו להעשיר בו את ארוחת הבוקר 🙂
ועוד קינוחון של טראפל שוקולד מקונדיטוריה נוספת – הולך להיות טעים…