בחול המועד נסענו דרומה, לא לאילת כדברי השיר, מספיק עד שדה בוקר.
אחרי הביקור בבית דוד בן-גוריון בתל-אביב, עמדה באוויר הבטחה להגיע לשדה בוקר לביקור בצריף וגם בקבר לצורך השלמת התמונה.
חזרנו למחוזות ילדותי ועצרנו בערד כדי לפקוד את קברי הורי יחד עם הילדים וללא המולת אנשים אחרים.
אמנם רק אפריל אבל כבר חם מאוד במדבר, הבדל גדול מהקור המקפיא והרוחות של ביקורי הקודמים בבית הקברות.
מכיוון שכבר הגיעה שעת צהריים והאופק הקולינרי מצטמצם ככל כשמדרימים החלטנו לסעוד בערד לפני שנדרים יותר מדי. בחיפושי אחרי בירה שאני אוהב כבר פקדתי מספר ארצות אבל בפאב של היישוב שבו גדלתי לא ביקרתי מעולם. מוזה זכתה בתואר בר הבירה הטוב ביותר באזור הדרום לשנת 2011 והשמועות אומרות שהאוכל שם לא רע, אז החלטנו לבדוק. המקום גדול ויפה ומתהדר באוסף צעיפי ודגלי כדורגל מכל העולם, המכסים את הקירות והתקרה. מכיוון שהמקום פתוח כל ימות השבוע היה ברור שכשר הוא לא יהיה, אבל לא ידענו אם בגלל הפסח ניענש בניסיונות כושלים להכין לחמניות "כשרות". לשמחתו זיהינו די מהר פיתות על השולחן לידנו ונרגענו.
הזמנו 2 המבורגרים, כריך רוסטביף וסלט עוף, ולזאטוט מנת שניצלונים עם צ'יפס.
בעוד אנחנו מחכים למנות בעומס של הצהריים החלטנו לנסות בירה, בחרנו בבירה פסיפלורה של נגב – קלילה ומרעננת אבל לא יעזור, בירה זה לא המשקה שלנו 😉
מנות האוכל גדולות, ניכר שהירקות נחתכו זה עתה ולא אי שם בבוקר, מידת העשייה של ההמבורגרים הייתה כפי שביקשנו והכי חשוב – האוכל טעים. חוץ מזה המקום נקי ומאובזר כהלכה. לא יקר ובהחלט מומלץ.
עצרנו במרכז הזוחלים המדברי של מדרשת שדה-בוקר, לא מרשים במיוחד אבל עבור ילדים שלא גדלו במדבר וראו נחשים בטבע, המקום בהחלט סיפק את הסחורה.
לא הייתי בשדה בוקר מעל 20 שנה והמקום בהחלט השתנה, קברם של פולה ודוד בן גוריון אמנם נשאר על שפת המצוק המשקיף לנחל צין, אבל אם פעם הוא היה בסופה של דרך עפר, היום הוא בקצהו של גן לאומי, אמנם המקום מכובד ונראה טוב אבל אני חושב שאני מעדיף את מה שהיה פעם.
פעם גם היה צריך להיכנס עמוק לנחלי הסביבה כדי לפגוש יעלים ואילו כיום הן דווקא תבעו בעלות על השטח ונכנסות ליישוב ולעתים גם מהוות מטרד – זמנים משתנים.
למחרת בבוקר פתחנו בביקור בצריף בן-גוריון, המספק בין היתר הצצה למראה בית בישראל בשנת 1973.
אני זוכר כילד בן 9 שפתחתי רדיו בשבת ושמעתי את ההכרזה על פטירתו. משיצאה קבוצת מרעישים מהצריף התפנינו לשוחח עם האחראית והגדולים גילו עניין בפריטים המוצגים, מאידך הזאטוט מצא חברה למשחק בחוץ. הפסל של בן-גוריון עומד על הראש כמראה התמונה המפורסמת משפת הים בתל-אביב עורר את יצר החיקוי והעלה חיוך על שפתינו.
בדרך חזרה עצרנו במוזיאון חיל האוויר רק "חמש" דקות מבאר-שבע (אולי במטוס), את יעקב טרנר לא ראינו שם, אולי בגלל שעם ישראל באמת נענה לקריאה "בואו בהמוניכם", אבל למעט צפיפות קלה בכניסה, המקום באמת מספיק מרווח בשביל להכיל את כולם. למי שעוד לא היה – שווה ביקור.
המשך חג נעים 🙂