כשביקרנו כזוג צעיר בניו-יורק החלטתו לפסוח על ביקור בגוגנהיים בשל מחיר הכניסה שפשוט נראה לנו אז גבוה מדי. לא חסר היה מה לראות בניו-יורק והנחנו שהמוזיאון יהיה שם גם בעתיד.
עבר לא מעט זמן מאז וכבר הספקנו לראות אי-אילו מוזיאונים בעולם ולהתוודע לשיטות התמחור השונות הכרוכות בביקור בהם.
כשמתחילים לחשוב על מה נמצא במוזיאון, כיצד הפריטים הגיעו לשם ומה מטרתו של מוזיאון, נושא תמחור הכניסה הופך להיות מעניין. האם זה צודק שהציבור ישלם בשביל לראות פריטים שהבריטים שדדו ממצרים לפני 150 שנה? האם מוזיאון שמתוקצב על ידי המדינה צריך לגבות כסף מהציבור בשביל לראות יצירות אומנות שנתרמו למוזיאון? אם המוזיאון הוא גוף חינוכי המשמר מורשת וידע, האם הוא לא צריך להיות נגיש לכלל האוכלוסייה במחיר שווה לכל נפש?
אין דין מוזיאון אחד כדין השני. ישנם לאומיים, ישנם פרטיים, ישנם כאלו שהם אטרקציות וישנם כאלו שהם בכלל גלריות (גוגנהיים אזכור 2).
הגוגנהיים בפירוש הופיע ברשימת המוזיאונים שרצינו לראות בביקור הנוכחי. כדי לעזור לילדים לזהות את המוזיאונים ולהבדיל בניהם נעזרנו בסרטים. לילה מטורף במוזיאון צולם במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, גברים בשחור צולם בגוגנהיים (גם מנהטן, הבנק (The International) ועוד – אבל אלו לא סרטים לילדים).
אחרי הגלריה הלאומית לאומנות בוושינגטון שהכניסה אליה, כמו אל כל 19 המוזיאונים הנפלאים של הסמית'סוניאן (לא ראינו את כולם ;-)) היא ללא תשלום, כבר ראינו קצת אמנות.
אחרי המטרופוליטן בניו-יורק שיש אליו מחיר כניסה מומלץ (25 דולר למבוגר, ילדים עד עד 12 חינם) אבל ניתן לשלם לפי ראות עיניך, כבר ראינו עוד אמנות.
נותרה השאלה גוגנהיים (4) כן או לא? מחד רוצים לראות את המבנה ואת התערוכות, מאידך 18 דולר למבוגר…
את הדילמה פתרה קרובת משפחה שהשיגה לנו כרטיס כניסה משפחתי ללא תשלום מהספרייה המקומית. כן, כן, לספרייה העירונית בעיירה הקטנה יש כרטיסי מינוי אותם היא משאילה לקוראים ללא תשלום כדי שיעשירו את עולמם בביקור במוזיאונים בעיר הגדולה.
אחרי המוזיאונים הענקיים של וושינגטון וניו-יורק הגוגנהיים (5) נראה קצת קטן מבחוץ,
אבל כשנכנסים המבנה הספירלי מרשים מאוד.
בחלל הכניסה מותר לצלם אבל במוזיאון עצמו לא. האיסור לא ממש נאכף והשומרים במקום עסוקים בלהתרוצץ בין המבקרים ולהגיד להם "נו נו נו" אחרי שהם כבר צילמו. אפשר גם לראות הרבה אנשים "מדברים" באייפון כשהוא נמצא מול העיניים. מדי פעם גם רואים הבזקים של הצלמים הנועזים יותר.
עלינו במעלית עד למעלה (למה ויל סמיט לא השתמש בה כשהוא רדף אחרי החייזר?) והתחלנו את הסיבוב בירידה (ככה יותר נוח עם העגלה). לא לקח לי הרבה זמן להבין שהאמנות הזו מודרנית/אבסטרקטית/אימפרסיוניסטית (מחק את המיותר) מדי בשבילי או כפי שהילדים אמרו "גם אני יכולה לעשות כזה" או "מה זה הקשקוש הזה?" בשלב הזה שמחתי שלא שילמנו על הכניסה שכן זה היה יכול להיות מעצבן למדי, עוד לא ידעתי שיחכה לי בהמשך משהו אחר להתעצבן עליו.
מדי פעם יש נקודות או מבחינתי כמו ריכוז של יצירות של קנדינסקי – החלטתי גם לצלם.
באמצע הדרך יש קפיטריה קטנטונת, מקום טוב להאכיל בו את תומר, הלקוחות נדרשים לשבת בתצורה המזכירה מאוד את מיקום היצירות.
לפתע הבחנו בשתי יצירות מעניינות, אחת של ויקטור וסרלי והשנייה בסגנונו המוכר של יעקב אגם, "נכון, זה דומה למזרקה בדיזנגוף". על הכרטיס המתאר את היצירה הבחנתי שרשום "ראשון-לציון, פלסטין".
הילדים לא הצליחו להשלים עם העיוות הזה והחליטו לשאול את אחד המדריכים במקום לפשר העניין. התשובה שהתקבלה היא שזו החלטה של אוצר התערוכה ובהתאם לבקשת האמן ואם משהו "מפריע" לנו (you are upset by anything) ניתן לדבר עם שירות הלקוחות.
אחרי שהשלמנו את הסיבוב הספירלי והגענו לקומת הקרקע ניגשנו אל שירות הלקוחות וביקשנו הסבר.
ההסבר היה שבשנת 1928 כשאגם נולד בראשון לציון לא הייתה מדינת ישראל, הייתה פלסטין.
כשהסברתי לדוברת שיש הבדל קטן בין פלסטינה א"י של המנדט הבריטי לבין הרשות הפלסטינית של היום היא אמרה שיש תגובה רשמית כתובה של המוזיאון ומיד יביאו לנו אותה. ממהירות התגובה וחלקות הלשון ניכר היה כי אנחנו לא הראשונים ששאלנו את השאלה הזו.
בקלסר שהוצג בפנינו הופיע אותו ההסבר אבל ביתר פירוט, כלומר שחשוב להם הדיוק ההיסטורי לגבי שייכות העיר דווקא בשנת הלידה של האמן. היכן התגורר האמן כשהוא יצר את היצירה (תאריך שגם מופיע על השלט) או שייכותו הלאומית של האמן כנראה פחות חשובים.
בקשתי לקבל עותק של התגובה או לצלם אותה במצלמה נענתה בשלילה.
מעניין אם יעקב אגם מודע לכך – הילדים מתכוונים לבדוק.