לפני מספר חודשים ביקרתי עם שירה ואלון ביומנגוס, אני מקווה יום אחד לבקר שם עם Mike אבל זה לא אומר שעד אז לא צריך לבקר יותר.
לכבוד יום המשפחה (קרי יום האם) הציעה אשתי שאולי באמת הגיע הזמן…
איך יכולתי לסרב? למה שארצה בכלל לסרב?
כדי למנוע את עוגמת הנפש הכרוכה בהמתנה, מה שעלול להתברר כבעייתי עם הזאטוט, קיווינו שאולי, אם נגיע מיד בפתיחה…
אז בשבת בצהריים, אחרי ביקור קצר במקום אחר, וצילום שקדייה מעולם אחר, נסענו לאזור.
לפי כמות המכוניות הגולשות החוצה מהחנייה והחונות על כל פיסת מדרכה ודרך עפר, ציפינו שתהיה בעיה קשה, אבל כנראה שכולם נדחסו לתוך ארומה, כי ביומנגוס כלל לא היה תור 🙂
תומר חנך כיסא ילדים חדש, ולגם בשמחה מים
ואנחנו חיכינו לאוכל בכיליון עיניים
הזמנו אחד ענק* צרפתי + גבינת סנט מור
ואחד ענק* איטלקי + גבינת אולד אמסטרדם
*ענק (440 גרם) פירושו פשוט שניים גדולים (220 גרם) אחד על-גבי השני – מספיק בהחלט לשני אנשים רגילים 😉
היה טעים, טעים, טעים…
המסקנה מהפעם הקודמת עדיין נכונה – אם הבשר עצמו היה "קצת" יותר איכותי, זה היה יכול להיות מושלם.
עוצמת המוזיקה בשבת בצהריים מאפשרת לדבר (בקול רם) להבדיל מבערב כשאפשר לתקשר רק בסימני ידיים.
206 ש"ח לפני טיפ לארבעה אנשים.
כשיצאנו כבר השתרך תור בכניסה 🙂
This post is also available in:
אנגלית