אמנם טרם סיימתי את זיכרונות אחרי מותי סיפורו של יוסף (טומי) לפיד / יאיר לפיד
אבל אם טומי לפיד יכול לכתוב ספר אחרי שהוא מת, מדוע שאני לא אכתוב ביקורת לפני שסיימתי את הספר?
במובן אחד הספר אינו מפתיע כלל, הוא כתוב היטב, הוא קולח, ברור ושפתו עשירה אך לא גבוהה מידי, יאיר, כמו שני הוריו בהחלט יודע לכתוב, אבל את זה יודע כל מי שקרא את הגיבורים שלי או את הטורים שלו בעיתון.
במובנים אחרים הספר בהחלט מפתיע, החל מהרעיון הבלתי-שגרתי, דרך עושר הפרטים וקורותיו כילד בתקופת השואה והדרך בה הוא הושפע מהתקופה ההיא.
יאיר מיטיב לתאר את אביו, או ליתר דיוק לדבר בשמו של אביו, שכן הספר גדוש לא רק באירועים ובאנקדוטות אלא גם בתחושותיו ורגשותיו של טומי, החל מילדותו ולאורך כל חייו.
"המציאות עולה על כל דמיון" הוא בהחלט משפט הקופץ לך לראש אחרי קריאת מספר פרקים שכן אם כתבתי על הזקן בן המאה שיצא מהחלון ומעלם שנדמה היה כאילו גיבורו היה בכל מקום ונפגש עם כל אחד, הרי שטומי לפיד בהחלט יכול להתחרות בו לפחות מבחינת רוחב היריעה, גם אם לא במידת ההשפעה.
האמת שתמיד חיבבתי את טומי לפיד, גם את כתיבתו וגם את הרבה מדעותיו, לפחות בכל הקשור לדת ואלוהים. עכשיו משעשיתי הכרות מעט יותר מעמיקה עם תולדות חייו, חיבתי אליו רק גברה.
הספר לטעמי אינו מיועד ל"קריאה בישיבה אחת", גם לא למי שיש לו את הלוקסוס הנדיר לעשות זאת. קריאת מספר פרקים בכל פעם מתאימה יותר וגם אין עלילה נפתלת שצריך להיזכר היכן בדיוק היית, כך שאם לקחת קצת הפסקה זה גם יהיה בסדר.
הוצאה: כתר
מחיר מומלץ: על גבי הכריכה (אפשר להתעלם)
זמן משוער לסיום הספר: עוד כשבוע