קוקה-קולה

מפעלים בעלי קווי ייצור אוטומטיים או אוטומטים למחצה תמיד עניינו אותי. מעבר למהירות ולתנועה המהפנטת שחוזרת על עצמה שוב ושוב ומרתקת את העין, יש משהו מדהים בעיני ביכולת לבנות ולעצב את חלקי המכונות כך שיבצעו כל סוג של תנועה, ויטפלו בכל סוג של חומר, הנדרשים לעיצוב והרכבת המוצר.
המהפכה התעשייתית שהעבירה את הייצור מפעולה ידנית לפעולה של מכונות ורתמה לשם כך את כוח המים, הקיטור, והבעירה היא לדעתי אחד הצעדים המשמעותיים ביותר בהתפתחות המין האנושי, או אולי בהתדרדרות שלו, מפני שמאז צעדי הגישוש הראשונים האלה פתחנו בריצה מטורפת לקראת לא ברור מה (אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
גם צ'רלי צ'פלין היה מרותק מהתהליך הזה וניתן לראות זאת בסרטו המופלא זמנים מודרניים.
לשמחתי במסגרת עבודתי יצא לי לבקר בלא מעט סוגים של מפעלי ייצור ברחבי העולם ולעמוד מקרוב על התהליכים המתרחשים בהם, לרוב היה זה מכיוון התפ"י ותוך התמקדות בכל מה שקשור בתכנון ובשיבוץ, אבל לשם ביצוע תכנון טוב יש להכיר מקרוב את כל מאפייני התהליך וכך מצאתי את עצמי לא אחת לומד לעומק תהליכים בפלסטיקה, השמת רכיבים אלקטרוניים, זיקוק נפט, ייצור מדבקות, כיפוף פח ועוד ועוד.
אבל ללא קשר ללימוד הפרטים והבנת התהליך, ההתבוננות במכונות בזמן עבודתן תמיד נשארה מרתקת.

לכן כשבמסגרת החיפוש אחר תעסוקה לילדים לחופש הוזמנו כרטיסים לביקור במפעל קוקה-קולה, לא הייתה לי שום בעיה להיות המבוגר שישנע את הילדים אל המפעל, לתוכו וחזרה ממנו.
העניין בביקור בקו הייצור גבר על סלידתי מהמשקה, מהתאגיד ומשיטות השיווק שלו.

מפאת הפקקים האיומים והניווט אחורה בזמן ברחובות בני ברק (התשלום על החנייה ברחוב הוא במדחנים) איחרנו קצת והצטרפנו לסיור שכבר התחיל. אולי פספסנו איזה חדר ואולי לא, אבל בכל מקרה אנחנו התחלנו בחדר אדום (איך לא) שכולל אוסף גדול של פחיות קוקה-קולה מכל העולם, תצוגה של אחת מפחיות הקולה שהגיעה לחלל, שלל מידע היסטורי ואפשרות להצטלם עם רקע של קוקה-קולה ולשלוח לדוא"ל.
אחר-כך עברנו עוד ועוד חדרים שמלבד סקירה של ההיסטוריה של קוקה-קולה בארץ ובעולם, לא חדלו לטפטף את המסר על כמה שקוקה-קולה זה דבר נפלא שגורם לך לאושר.
הסיור נקרא "ביקור במרכז החושים של קוקה-קולה" ויש באמת דגש רב על השימוש בחושים ועל איך קוקה-קולה משפיעה באופן נפלא על כל אחד מהם ותורמת לאושר.
בשלב מסוים התחלתי לחשוש שזו תהיה מהות כל הסיור ושבעצם השם מעיד על כך שכלל לא נראה את המפעל עצמו 🙁
אבל לסיום לקחו אותנו לקו 8, אחד משמונה קווי הייצור שפועלים 24 שעות ביממה (למעט שבתות וחגים) המאפיין של כל קו הוא גודל האריזה (התוכן ניתן לשינוי). קו 8 מטפל בבקבוקי ליטר וחצי באריזות שישייה וכשאנחנו היינו בו הם בדיוק מילאו קולה.
ההליכה היא בתוך מסדרון שקוף שנמצא מעל קו הייצור כך שאפשר לקבל מבט טוב על כל התהליך מכניסת הבקבוקים הריקים, דרך השטיפה, המילוי, הדבקת התוויות ועד לאיגוד ארגזי הקרטון על משטחים ועטיפתם בפלסטיק (בקו הייצור אסור לצלם).
לסיום מקבלים כמובן מזכרת (בקבוק שתייה לבחירתך מתוך המקרר – בחרתי פיוז-טי).
ארבעת הילדים (גילאי 10-15) סיכמו את החוויה כחיובית, והאמת שכך גם אני.