מאז ומתמיד היה לי זיכרון טוב, לפחות זה מה שאני זוכר 🙂
יש לי כל מיני זיכרונות ממקומות שהייתי בהם פעם. אני לא מתכוון חוויות ממקומות שאני יודע שביקרתי בהם ומתי. אני מתכוון לזיכרונות ממקומות שאיני יודע בוודאות היכן הם או ממקומות שדי ברור שלא יכולתי להיות בהם. נשמע קצת מיסטי – לא?
הזיכרון הספציפי שמטריד אותי כבר שנים הוא שביקרתי בהר הבית, בכיפת הסלע, וזה קצת מוזר כי הרי יהודים ישראלים לא ממש יכולים לבקר שם.
אבל אני זוכר את הכיפה הבוהקת, ואת שפע צבע התכלת באבני הקירות, את הרחבה עם המקום השקוע המתומן שאליו יורדים כדי לשטוף רגליים, את שורות הנעליים המסודרות זוגות זוגות מימין לכניסה, את הדלת הגדולה, את החשיכה הגדולה שבפנים עד שהעיניים מתרגלות.
תאמרו אולי גלגול אחר? אבל זה לא בשבילי. הגלגולים היחידים שעברתי הם על מזרון בשיעורי ההתעמלות או הג'ודו.
כבר אמרתי לעצמי שאולי ראיתי פעם סרט בטלוויזיה והפרטים נחקקו בזיכרוני, אבל זה זכור לי כחוויה שהייתי נוכח בה, לא כמשהו שראיתי בטלוויזיה.
לאחרונה אני מעורב בהכנות למפגש מחזור ה-30 של השכבה שלי.
במסגרת חיפוש חומר מהעבר הגעתי גם לסרטי ה-8 מ"מ שצילם סבא שלי (מצד האבא).
הוא היה מגיע לביקור מאוסטרליה מדי מספר שנים, לפעמים יחד עם דודה שלי, ובאותה הזדמנות גם מטייל בארץ.
באחד הסרטים שצפיתי בהם, משנת 1973 או 1975 ראיתי לפתע את דודתי עולה במדרגות מוכרות, מגיעה לרחבת הר הבית ומאחוריה כיפת הסלע. מעניין, אולי הם יכלו לבקר כי הם מארץ זרה? אבל בכל מקרה אני לא הייתי בטיול הזה, אלו לא הזיכרונות שלי.
The dome of the rock
כשחיפשתי תמונות ילדות בקופסאות של אבא שלי מצאתי הרבה תמונות מעניינות, אבל התמונה שממש הכתה אותי בתדהמה היא התמונה הבאה:
התמונה הזו צולמה על ידי אבא שלי, בהר הבית בתחילת שנות השבעים.
מופיעים בה סבי וסבתי מצד אימי (גם הם הגיעו מדי פעם לבקר מאוסטרליה), אמא שלי ואני!
מסתבר שלא דמיינתי ולא הזיתי – באמת הייתי שם.
את התשובה לשאלה מתי הפסיקו לאפשר לנו לבקר שם איני יודע, גם לא ממש חשוב לי לברר – אני, כבר הייתי שם.
למיטב ידיעתי אפשר לבקר שם גם היום. לא לפי ההלכה היהודית, אבל לפי המשטרה הישראלית